20 שנה עברו מאז שקיבלתי תפקיד ששינה את חיי. בדרך למדתי כמה דברים שהלוואי שידעתי בהתחלה
כשנולדתי קיבלתי את השם יונתן, אבל מאז כולם קוראים לי יוני.
27 שנה לאחר מכן קיבלתי שם חדש שאני גאה בו הרבה יותר: אבא.
זה קרה כשנולד לי בני הבכור אליאור, בדיוק השבוע, יח' באלול, לפני 20 שנה.
מאז ועד היום למדתי המון על מה שהתפקיד הזה באמת דורש. הנה כמה תובנות שליקטתי בדרך:
להיות הוֹרֶה זה לשנן לעצמך כל יום מחדש: הילדים לא צריכים שנעשה את כל מה שהם רוצים. הם צריכים שנלמד אותם מה נכון לרצות.
להיות הוֹרֶה זה להבין שהילדים לא זקוקים לנו בתור חברים. יש להם מספיק כאלו. הם חייבים אותנו בתור הורים. כי אבא ואמא יש רק אחד/ת.
להיות הוֹרֶה זה להבין שחינוך זו משימה דינאמית וצריך כל הזמן להוריד 'עדכונים' למערכת. שיטות וכלים שעבדו אצל הגדולים שלנו, לא בהכרח יעבדו אצל הבאים אחריהם.
להיות הוֹרֶה זה להבין שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, עם נשמה ואופי מיוחדים שלא היה ולא יהיה כמותם בעולם. להשוות בין אחים זה פשוט עוול.
להיות הוֹרֶה זה לחשוב אלף פעמים לפני שמפקידים בידיים של ילד סמארטפון. מדובר בכלי נשק טעון ושימוש בו מחייב הגנות, סינונים וליווי צמוד של ההורים.
להיות הוֹרֶה זה לשאוף לעמדה אחידה בין אבא לאמא בנוגע לגידול הילדים. כי כשאבא אומר כך ואמא אומרת אחרת – הילדים עושים מה שבא להם.
להיות הוֹרֶה זה לדבר עם הילדים על כל מה שחשוב, כולל נושאים אינטימיים וצנועים, ולהפסיק להתלבט 'האם הם כבר בשלים לזה?'. זכרו: עדיף חצי שנה מוקדם מידי, מאשר חצי שעה מאוחר מידי…
להיות הוֹרֶה זה לדעת שהילדים שומעים את הנאומים וההטפות שלנו, אבל מקשיבים הרבה יותר לחיים שלנו. לא משנה מה נגיד, לאיזה גובה נרים את הקול וכמה ננופף בידיים בהתלהבות – אם בפועל ההתנהגות שלנו משדרת משהו אחר, הם את המסר כבר קלטו.
להיות הוֹרֶה זה להיות מסוגל להתנצל בפני הילד כשטעינו ביחס אליו. זהו צעד אמיץ שיגרום לו להעריך אותנו יותר וגם ללמוד לעשות זאת יום אחד בעצמו.
להיות הוֹרֶה זה לספר לילדים לא רק על ההצלחות שלנו אלא גם על הכישלונות. הם יעריכו מאוד את הכנות, וגם ישמחו לשמוע איך התגברנו עליהם ולאן זה הביא אותנו.
להיות הוֹרֶה זה לחבק ולנשק, ללטף ולדגדג. אין לנו מושג עד כמה הילדים צמאים לחום ולמגע. כולל המתבגרים! הם זקוקים לזה כמו חמצן, בפרט בעולם הווירטואלי הקר בו הם משוטטים שעות רבות כל יום. יש שם המון דיבורים על אהבה וקשר, אבל מעט מאוד מהדבר האמיתי.
להיות הוֹרֶה זה לדעת לשים 'סטופ' לעבודה. להשתיק את הטלפון לזמן מה כשחוזרים מהמשרד ולהיות נטו עם הילדים. אנחנו יושבים איתם בארוחת ערב או בסיפור לפני השינה והטלפון רוטט? פשוט להתעלם. אל דאגה, גם אם בדיוק מתקשרים ממפעל הפיס לבשר שזכינו – הם ינסו שנית מאוחר יותר. לזמן איכות עם הילדים שלנו, פשוט אין מחיר.
להיות הוֹרֶה זה לזכור שלכל ילד אין שני הורים אלא שלושה. "שלושה שותפים באדם – אביו, אימו והקב"ה" (קידושין ל, א). נזכור להרים מידי פעם עיניים לשמים ולשאת תפילה לעזרתו של השותף השלישי.
להיות הוֹרֶה זה להבין שלא פחות משחשוב להשקיע בילדים – חשוב להשקיע בהורים שלהם. בהתפתחות האישית, הרוחנית והזוגית שלנו. לדאוג למלא כל הזמן מצברים. הילדים צריכים הורים מלאי חיים ושמחה ולא שני 'סמרטוטים' שרק מנסים לגמור את היום.
להיות הוֹרֶה זה להודות אלף פעם ביום על הזכות שאלוקים העניק לנו – להיות שותפים איתו בבריאת חיים חדשים. כשנצטרך יום אחד להיפרד מן העולם ולסכם מה עשינו פה – לא נזכיר כמה פעמים נסענו לחו"ל, בכמה מסעדות ביקרנו וכמה כסף עשינו. נסתכל אז בגאווה על האוצרות האמיתיים שהשארנו בעולם ונגיד: ילדתי, גידלתי וחינכתי פה כמה ילדים.
נ.ב לפני כמה חודשים, עשרים שנה אחרי התמונה הקודמת עם התינוק החמוד, זכיתי לברך את אליאור, רגע לפני שיצא לשרת בצבא הגנה לישראל. ■
