מיכל (גיבורת המקרה, הסכימה לפרסום המקרה, אבל ביקשה במייל שכתבה לי שאכתוב אותה תחת שם בדוי), המחנכת של כיתה ו' סיפרה לי שהיא לא חשדה

בתקופה זו של השנה, כשהחופש הגדול בעיצומו וחגי תשרי עומדים בפתח, ניתן למצוא לא מעט כתבות על ׳זמן איכות משפחתי׳ ועל ׳איך לצלוח את התקופה

בכל מקום בשדה החברתי במדינת ישראל שזקוקים ללב אוהב וליד תומכת תמצאו מתנדב שירות לאומי בחודשים האחרונים מאז החל העיסוק סביב הרפורמה המשפטית עלה לשיח

המקום: ארץ זרה. הזמן: אביב 1941, מלחמת העולם השנייה. האירוע: המון מקומי שטוף שנאה רודף אחרי קומץ יהודים תושבי העיר במטרה להורגם. התוצאה: 179 יהודים

ביישוב שבו התארחנו נכנסה מכונית במהירות מופרזת ומסוכנת כרבע שעה לאחר זמן הדלקת הנרות. הנהג והנוסעים פרקו במהירות את הציוד, ורצו להדליק נרות בשעה שהציבור

״לא מבינה איך אני אמורה לעשות את זה. אני יודעת שאני צריכה להציב פה גבולות בקשר ולא להסכים שילך לשחק טניס עם חברים כשאני צריכה

נסעתי לחזנות בלונדון. אחרי התפילה ניגש אליי יהודי בשם ראובן כ״ץ, ואמר לי: ״אנחנו האנגלים יהודים קרים, אבל כל ימיי אני מתגעגע לתפילה החמה שבפולין,

אבא אבי הרב יוסף ז״ל. חלוץ, מחנך ואיש ציבור. בדחף פנימי ובניגוד לשאר משפחתו עזב את הונגריה ב-1939, עלה לארץ לאחר שהות במחנה המעצר עתלית

בשבוע האחרון חגגו בהתיישבות הקמת מבנה קבע לישיבה בחומש. זאת, בעקבות ביטול החוק המפלה, אשר אסר על נוכחות אזרחים ישראליים באדמות ישובי צפון השומרון שהוחרבו

אלפים ליוו השבוע למנוחת עולמים את מרן הרב גרשון אדלשטיין זצ״ל. ההלוויה ההמונית יצאה מהיכל ישיבת פוניבז׳, שם התקיימו ההספדים. מיד לאחר פטירתו במחלקת טיפול