אני זוכרת אותה לפני שנים, כשעוד היתה נערה בסיכון. ילדה שמחה וקופצנית, אבל תמימה מאוד, וזה מה שהפיל אותה לקשר פוגעני. היא גדלה במשפחה דתית,

מזה כשנתיים אני כותבת כאן, בגילוי דעת, על תופעת ההתבוללות וההשלכות ההרסניות שלה, על המפגש עם בת מלך אבודה שרועה בשדות זרים. על העבודה הקשה

"הוא יושב בבית הכנסת, אומר את הסליחות ובוכה עד עמקי נשמתו. הוא שופך את הלב בפני ה'. את הסליחה עם הניגון הידוע 'חטאנו לפניך, רחם

לפני שנים היא עזבה את הכפר עם ילדיה. היא הגיעה לדירת החירום שלנו. אני זוכרת את הילדים המתוקים שלה. הם אפילו לא דברו אז עברית.

“אין לי כבר כוח, אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה״ אמרה לי. היא סוחבת כבר זמן רב את הצער והאכזבה ואת החשש לגורל ילדתה,

“אין לי כבר כוח, אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה״ אמרה לי. היא סוחבת כבר זמן רב את הצער והאכזבה ואת החשש לגורל ילדתה,

חנוכה. אמצע הלילה. לפתע פורצים לביתנו! ואנחנו חושבים, מי זה יכול להיות? משטרת ישראל באו לעצור את בנצי בעלי ולערוך חיפוש בבית. הם לקחו תמונות

“את מאמינה לה?”, כך נשאלתי על ידי הדיין בבית הדין בדיון על אישה שהתאסלמה ורוצה לשוב ליהדות, לחזור לעם ישראל. “כן”, אמרתי, “אני מכירה אותה

זה היה בהפגנה הגדולה של ארגון להב”ה, בפאתי שער שכם, בתחילת פרעות תשפ”א: שני אנשים עקבו והלכו אחריי לכל מקום. התחלתי לנוע ממקום למקום, כדי

“הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב, כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו…”, ועכשיו סגרו לי את הווטסאפ ולבנצי בעלי,