“הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב, כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו…”, ועכשיו סגרו לי את הווטסאפ ולבנצי בעלי,

אחרי המלחמה חוזרים לשגרה. אבל אי אפשר להשתחרר מהמראות הנוראים של מאורעות תשפ”א: פרעות ביהודים בליבה של מדינת ישראל. המראות הללו הזכירו תמונות מהגלות: בתי

היא גרה בלוד וכבר חיה בממ”ד. אמא ושני ילדים קטנים עם צרכים מיוחדים. הילדים מפחדים והיא מנסה להרגיע, מספרת להם שזה לא יריות, אלו רק

מקרוב ומרחוק, מהארץ ומחו”ל מגיעים בני המשפחה לבית הכנסת אברהם אבינו בחברון. כל בני המשפחה המורחבת באים לראות את ספר התורה העתיק ששייך למשפחה, משפחת גבאי.

קשה למצוא נחמה אחרי אסון גדול כל כך. יהודים צדיקים, מלאי אמונה ודבקות בה’, שבאו בסך הכול להתפלל – מצאו את מותם בדרך טרגית. השנה, הייתי

יום שישי, ערב שבת קודש, אני בשיא ההכנות והבישולים, ובדיוק אז מתקשרת אליי אמא כואבת שחוששת לילדה שלה. “אני מרגישה בתוך חלום בלהות”, היא אומרת

היא היתה חסרת אונים. התקשתה להסביר מה מחזיר אותה כל הזמן, פעם אחר פעם, לאותו בחור שפגע בה. היא הבינה שזה קשר לא בריא וזו

לפני 20 שנה היא עזבה את משפחתה ומאז לא היה קשר ביניהם.היא כבר היתה נערה עצמאית עובדת. לאחר הלימודים, היא יצאה לעבוד כמלצרית בבית קפה

כולנו משפחה אחת גדולה“אתם המשפחה שלי” היא אמרה לי. זה היה כואב. עמדו לי דמעות בעיניים. במשך 15 שנה משפחתה התנתקה ממנה ואין קשר ביניהם,

“אם אכיר גויה לא תהיה לי בעיה אפילו להתחתן איתה”, הצהיר בפני נער צעיר. התבוללות? “שייכת לפעם”, הוא אמר לי. “היום כבר אין הבדל בין