גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה לא בשבילכם.נשים – ברוכות הבאות. תתרווחו על מושבכן ותקדישו את הזמן רגע לנשום. רגע לעצמכן.

״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע מאד.היא נעצרה לרגע משטף דיבורה והביטה בי.״אני אוהבת את המשפחה שלי, ואת העבודה ו…״״את אוהבת

ואז ההבנה הכתה בי.יש הכל.יש הכל.שמעתם?יש הכל.— לפני כמה זמן הייתי בסופר חדש. לא, זה לא מאורע כל כך מרגש, אני יודעת. סופר הוא סופר

״את גרה בירושלים?״ אני מחייכת. ״לא״. וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. מאז שיצאתי לחיים בוגרים ועצמאיים, שהתחלתי את דרכי שלי בעולם,

״את גרה בירושלים?״ אני מחייכת. ״לא״. וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. מאז שיצאתי לחיים בוגרים ועצמאיים, שהתחלתי את דרכי שלי בעולם,

אני מנסה להבין עם עצמי מתי הרגשתי שאני כבר חלק לגמרי מאותו עולם. לאורך השנים שמתי לב שאני מתקדמת ומתקדמת לעברו, פעמים בריצה ופעמים בצעדים

זה היה ממש בשלהי הקיץ. אמנם נכון לכתיבת שורות אלו, החורף קצת מסרב להגיע ולהכריז על בואו באופן רשמי, אבל אז הייתי סבורה שאלו כבר

לא יודעת למה, אבל יש עליי הרבה מניעות ועיכובים בתקופה האחרונה. ואתם יודעים מה, זה דווקא די מוזר כי פתחתי לעצמי כמה פתחים חדשים, בכל

“אז מה את בעצם מחפשת?”, הם שואלים,ובכנות את עיניהם הטובות בי תולים.אני על השאלה חוזרת – “מה אני מחפשת?”,זזה קצת באי נוחות ומרגישה כזו שבורחת

אז חלומות, חלומות…כבר תהיתם מהו החלום הבא שלכם?התגובות בעקבות הטור הקודם שפורסם פה בשבוע שעבר גרמו לי לחשוב ולנסות לדייק עם עצמי עוד קצת את