שנתיים בתור אחות הספיקו לדנה אנפולסקי גולד כדי להבין שהיא לא במקום הנכון. דנה, אז אחות חדר ניתוח בבית החולים הציבורי ׳שיבא׳, פשוט הרגישה שמשהו לא בסדר. ״סביבי אחים ואחיות שבמקצוע הסיעוד בין חמש לעשר שנים, רבים מהם מרגישים שהם לא במקום המתאים – ועדיין נשארים בתחום. איך זה הגיוני? אדם נמצא במקום שלא טוב לו ועדיין נשאר בו?״.
דנה החליטה שלה זה לא יקרה. אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד, ומספר שנים חלפו עד שהתפטרה ממערכת הבריאות הציבורית. בתחילה הייתה בטוחה שלא תעבוד כאחות יותר, אולם מהר מאוד חזרה למקצועה – הפעם במערכת הבריאות הפרטית.
״כל התקופה הזו ידעתי שאני לא היחידה. דיברתי על זה בצורה פתוחה, אבל איפשהו זה התפספס. האנשים הרגילים מתמרמרים, בוכים בהפסקת הצהריים שהם רוצים להתפטר, אבל אף אחד לא עושה כלום. ידעתי שיש כל מיני מקצועות שאחים יכולים לעבוד בהם מלבד בית חולים או עבודה בקהילה, אבל אף פעם לא נחשפתי אליהם, לא הייתה לי גישה״.
דנה החליטה להגיע אל אותם אחים ואחיות העובדים מחוץ למערכת הבריאות הציבורית, לראיין אותם ולחשוף את סיפורם, בכדי לתת לעצמה ולאחרים תקווה. הראיונות פורסמו בערוץ היוטיוב שלה, שנקרא Dana gold RN, והשינוי אט אט החל.
אלא שדנה לא הסתפקה בזאת. במהלך עבודתה בבית החולים הפרטי המשיכה לדבר על קשיי מקצוע הסיעוד, בעיקר בשיחות אישיות עם אחים ואחיות. ״אנשים היו כותבים פוסטים אנונימיים בקבוצות, שהם מרגישים שהם לא במקצוע הנכון ויש עומס ושלא טוב להם, ושהם רוצים להרוויח עוד כסף. והתגובות היו מורידות אותם באופן קבוע – ׳עבודה של אחות זו שליחות׳, ׳לא הולכים לסיעוד בשביל כסף׳, ואלו האמירות היותר עדינות. היו גם תגובות כמו ׳חס וחלילה, שאחות כמוך לא תטפל בי׳ – ועל מה? על זה שאחות התלוננה שהעומס גדול?״.
כשאת אומרת עומס – למה את מתכוונת?
״הבעיה העיקרית היא עלייה בעומס משנה לשנה. כמות המטופלים עולה, כמות הדרישות עולה, כמו דרישה למלא נתונים נוספים במחשב ועוד. מצד שני המשכורת נשארת אותו הדבר. אין הלימה בין השכר לבין כמות העבודה. במיון יש המון מטופלים אבל לא מוסיפים אחיות. בפנימית הוסיפו יותר מיטות וכמות האחיות נשארה אותו הדבר. מישהו מבית חולים ציבורי אחר אמר שבמחלקה של 50 ומשהו מטופלים יש רק ארבע אחיות. זה הזוי! כל אחות על 12-13 אנשים, וזה הסטנדרט – בלי שאחד מהצוות חולה או מבטל״.
דנה מתייחסת בדבריה לסוגיית המשכורת של האחים והאחיות: ״השכר לא עולה בהתאמה. מי שעושה תואר שני בסיעוד, השכר שלו עולה ב-60 אגורות לשעה. המשכורות של האחים והאחיות הם לא משכורות רעב, איך אמרה לי מישהי? את לא תהיי רעבה, אבל גם לא תוכלי לחגוג ולטוס כל חודש. הבעיה העיקרית היא שבשביל להרוויח משכורת סבבה את צריכה ממש לקרוע את עצמך בהמון משמרות, לילות וסופ״שים״.
ומה לגבי אלימות כלפי צוותים רפואיים?
״כשאת נמצאת במקום שגם ככה את לא כ״כ רוצה להיות בו ולא מרגישה מוערכת, כל מקרה של אלימות רק מחדד יותר את הפער. אישית לא נתקלתי באלימות, הפציינטים בחדר ניתוח תמיד ישנים… אבל אני שומעת את הסיפורים. אני בטוחה שיש אנשים שזה השפיע עליהם לגבי שינוי מקצועי״.
תקופת הקורונה: מהתגייסות למלחמה עד זרז להחלפת מקצוע
״בקורונה עצמה בתקופת ההתפרצות הייתה התגייסות כמו במלחמה. כולם לטובת כולם. אבל אחרי כמה חודשים המצב עבר וכל הדברים ׳היפים׳ שהיו בזמן ׳המלחמה׳ נשכחו, או שלהפך – ההנהלה ציפתה שימשיכו ככה, ואין שום תגמול. בסגר הראשון עבדנו במתכונת חירום, משמרות של 12 שעות עבודה – 24 שעות בבית ושוב משמרת. ככה במשך חודש. על החודש הזה נתנו לנו איזושהי תוספת תשלום, לגיטימית, ואז אחרי כחודשיים קיבלנו הודעה קולקטיבית לטלפון שנעשו טעויות בחישוב התוספות, ושיקצצו לנו את הטעויות בחודש הבא״.
על ההודעה המדוברת היה חתום גוף ממשלתי, ללא כתובת לפניות או שאלות. ״תחושה שרגע אחד מוחאים לנו כפיים, ברגע השני מוסיפים לנו 300 ₪ במשכורת – וברגע השלישי מורידים לנו אותם. ואין עם מי לדבר״.
דנה מסבירה כי המדינה היא זו המתקצבת את בתי החולים הציבוריים, היות ולרוב הם אינם רווחיים. ״יש מחלקות רווחיות כמו חדרי ניתוח או מחלקת יולדות, אבל רוב הכסף מגיע מהמדינה ומתרומות״.
בתור אחות חדר ניתוח עומס החולים בתקופת הקורונה פחות הורגש אצל דנה, ״בחדר ניתוח אני תמיד רק עם מטופל אחד. אבל במחלקות הייתה עלייה בכמות החולים. הרבה אחים נשלחו לעבוד בטנ״ק – טיפול נמרץ קורונה, גם מי שלא רצה. עשו תורנויות של 12-24 שעות במשך שנה ויותר, דברים מטורפים״.
אלא שהקורונה לדבריה, הדגישה את ההבדלים בין עבודת הסיעוד לבין עבודות אחרות: ״פתאום אחים ואחיות התחילו להסתכל על העבודה של בני זוגם ושל חבריהם. חלק מהאחים אמרו ׳מזל שאני בסיעוד, נשארה לי עבודה׳, וחלק דווקא הפוך – רואים את בן הזוג עובד מהבית, מקבל תקציב לציוד עבודה מהבית, פינוקים וחבילות, ולהם כולם מוחאים כפיים במרפסות – אבל בתכל׳ס במשכורת זה לא מורגש״.
הצעד הבא: קבוצת הפייסבוק ׳אחותי, תנוחי׳
בלב תקופת הקורונה עשה דנה את הצעד הבא, ופתחה את קבוצת הפייסבוק הסגורה ׳אחותי, תנוחי׳. ״הקורונה הייתה הזרז של הרבה אנשים שהתלבטו בנושא התעסקותי. דיברתי עם מישהי בפעם ה-100 שלי על הנושא הזה, ואמרתי לה שאני הולכת לפתוח קבוצת פייסבוק ונראה לאן זה יתגלגל. פתחתי את הקבוצה בבוקר, ונשלח פוסט הזמנה בקבוצה גדולה של אחים ואחיות. תוך זמן קצר כבר היו 60 בקשות הצטרפות״.
באותו יום עבדה דנה משמרת ערב, משעות אחר הצהריים עד הלילה. ״אני אומרת לאח לידי שהמספרים עולים. 700 בקשות, 800, 900. בסוף המשמרת מספר בקשות ההצטרפות הגיע ל-1,000. הייתי בשוק״. נכון לכתיבת שורות אלו, ותוך חצי שנה מפתיחתה, מונה הקבוצה כ-8,500 חברים.
מה מטרת הקבוצה?
״הקבוצה מוכיחה שנדרש איזשהו שיפור בעולם הבריאות ובעיקר בעולם הסיעוד. אנחנו לא מדברים על שיפור פוליטי״, מדגישה דנה, ״ברגע שיש פוליטיקה בקבוצה אני משתיקה. אני אישית מאמינה שאם כל אחד ימצא את המקום שטוב לו, יעבוד איפה שהוא רוצה, המקומות עצמם ייצרו תחרות. מטרת הקבוצה היא להזכיר לנו שכל אחד מאיתנו הוא בנאדם, לפני שהוא אח. לפעמים חולים, לפעמים צריכים להישאר בבית, וזאת מבלי להרגיש רע על זה. אדם צריך לעבוד במקום שטוב לו, לא רק בשביל השליחות. אנחנו לא צריכים להרוג את עצמנו בשביל לטפל במטופלים. כמו שבמטוס צריך לשים לעצמך מסכת חמצן לפני שמטפלים באחרים – ככה בתחום הבריאות. כשבבית החולים מגיע אליך רופא גמור מעיפות, אח או אחות שחולים ממש, אבל הגיעו למשמרת כי לא נעים, זה לא נעים לכולם״.
לדבריה, הקבוצה אכן משפיעה ויוצרת שינוי. ״אני מקבלת הודעות של אנשים שעושים שינויים. מעבר מהמערכת הציבורית לפרטית, לקבל אומץ לעזוב מחלקה מתעמרת, אחים שעושים הסבה לרפואה, אחות שעברה לעבוד בחברת תרופות. אנשים מספרים שהראיונות שערכתי עם אחים ואחיות שעובדים במגוון משרות עזרו להם, נתנו להם בוסט לשינוי״.
דנה משתפת בסיפורי שינוי בזכות הקבוצה: ״יש אח במיון שבמקביל עובד מהבית בבניית אתרים ודיגיטל. אח אחר עובד כמומחה מוצר בחברת הייטק. אחות אחת התחילה תהליך של הסבה לרפואה אבל היא עדיין עובדת כאחות. אחת אחרת עובדת כאחות עצמאית ופיתחה את נושא האחיות העצמאיות בארץ. אח נוסף עבר קורס פדיקור רפואי, ומתעסק בעיקר בזה״.
דנה עצמה דווקא לא חלמה להיות אחות, להפך, ״רציתי להיות כל דבר מלבד אחות. כשסיימתי את הצבא התלבטתי מאוד, אצלי במשפחה כולם אקדמאיים ולא היה מצב שלא אלמד תואר. סבתא שלי אחות, חברה טובה של אימא שלי אחות, כל מי שדיברתי איתו באותו בזמן המליץ לי להיות אחות. אמרו שיש בזה המון אופציות וש׳תמיד תמצאי את עצמך׳. אני באמת אוהבת את תחום הבריאות, אבל הבעיה שבבתי הספר לסיעוד מתמקדים בעיקר בבתי החולים הציבוריים ובעבודה בקהילה. בסבב מחלקות בלימודים אמרתי לעצמי שאראה מה יתאים לי ואחליט, אך מצאתי את עצמי אומרת על כל מחלקה לא, לא, לא׳״.
דנה התעלמה מהתחושות והבטיחה לעצמה שהכול יהיה בסדר. היום היא פונה למתלבטים: ״אם אתה באמת רוצה, אתה תמצא את עצמך. אם אתה לומד סיעוד רק כי ההוא אמר, או כי תמיד תהיה בזה עבודה – זה לא שווה את זה. היופי הוא שאנשים יכולים לקחת את עצמם בידיים באמצע החיים, ולהגיד ׳בא לי משהו אחר׳. לא מפחדים לעשות שינוי״.
האם הקבוצה לא עלולה לגרום לאחים ולאחיות לעזוב את מקצוע הסיעוד, ובעצם להגדיל את העומס בבתי החולים? האם זה לא ׳לירות לעצמנו ברגל׳?
״כיום לא מגדילים תקנים בבתי החולים, בעיקר בפריפריה. נוצר מצב שאחים ואחיות, בעיקר צעירים עם פחות ניסיון, מחכים לתקנים. אין לי סטטיסטיקות, רק יודעת שאין פגיעה במטופלים עצמם. לדעתי בשביל שיהיה שינוי כן צריך שיבוש במערכת, אבל זה ייקח זמן…״.
מה לדעתך ניתן לעשות כדי לשפר את תנאי האחים והאחיות ולשמר את העובדים במקצוע?
״אנשים רוצים להרגיש מוערכים. את ההערכה מרגישים גם דרך המנהלים שאומרים תודה על זה שהגעת לעבודה יום אקסטרה. יש מנהלים מעולים, אבל זה צריך להיות סטנדרט. גם התגמול הכלכלי צריך להיות הולם, גבוה יותר, מותאם למציאות. לקבל מספיק צוות, לוודא שהאחים והאחיות לא קורסים כשהם חוזרים הביתה״.
דנה עצמה מיישמת את עצותיה. במקביל למעבר דירה שהתרחש לאחרונה היא התפטרה ומחפשת משרה בתחום הציוד הרפואי. ״נראה מה יהיה״, היא מסכמת.
לך עם החלום
גם איריס שינדלר (44), אחות במחלקת יולדות בתל השומר, נשואה ואם לארבעה ילדים, מספרת על העומס הרב שמוטל על כתפי האחים והאחיות: ״הקושי הגדול ביותר זה קושי של כוח אדם. אף פעם אין מספיק אחיות ותמיד יש עבודה מעל הראש. אם אני לא טועה במדינות ה-OECD יש אחות על כל חמישה או שישה מטופלים, ובארץ יש אחות על כל עשרה מטופלים ויותר, דבר ששם אותנו באי תקינות. זה באמת מורגש, העומס הוא מאוד מאוד גדול והמשמרת תמיד לחוצה. את רוצה להספיק ולהספיק והנטל הוא עצום, אין זמן למנוחה ולו הקטנה ביותר. בוודאי שיש משמרות עמוסות יותר ומשמרות עמוסות פחות, אבל באופן כללי המערכת נמצאת במין מצוקה, מין רעב כזה של כוח אדם״.
איריס ידעה על הקשיים מראש. בגיל 38, כשמאחוריה 15 שנות קריירה בבנק, עשתה הסבה מקצועית לסיעוד. ״תמיד חלמתי להיות אחות, אבל אף פעם לא היה הזמן המתאים להגשים את זה. עד שהחלטתי שאף פעם לא יהיה זמן מתאים, ואני פשוט עושה את זה, ובעזרה גדולה מאוד ובמעטפת רחבה מאוד של בעלי ושל המשפחה עזבתי את הבנק ונרשמתי ללימודי הסבה בבית ספר לאחיות דינה ששייך לכללית בבלינסון״.
הלימודים נמשכו שנתיים וחצי, במהלכם עברו הסטודנטים בכמעט כל מחלקות בית החולים והתנסו בהן. לפני כשנתיים וחצי הפכה איריס לאחות מוסמכת, וכיום עובדת במחלקת יולדות בבי״ח תל השומר, מתוך כוונה לצאת לקורס מיילדות ולהתקדם הלאה באופק המקצועי של בריאות האישה.
הגדלת כוח האדם, שיפור תנאי האחיות והרחבת סמכויות הסטודנטים
לדעת איריס הפתרון הטוב ביותר לקשיי העומס הוא הגדלת כוח האדם במחלקות, ״כוח אדם מתבטא גם ברופאים, גם באחיות, גם בכוחות עזר. כל המערכת רעבה מאוד לתגבור של כוח אדם. על הקשיים האלה שמעתי עוד לפני שעשיתי הסבה לסיעוד. מערכת הבריאות במצוקה כזו המון שנים, כך שהמצב ידוע. ידעתי את זה מראש, זה לא מנע ממני ללמוד סיעוד, והפתרון הוא להגדיל את כוח האדם בכל הפירמידה״.
בניגוד לדנה איריס מרגישה הערכה לעבודתה: ״אצלנו במחלקה יש הערכה לאחיות, החל מהרופאים שמעריכים את האחריות שעובדות איתם, גם בין האחיות והצוות יש עבודת צוות מאוד טובה, אבל העומס באמת בלתי נסבל״.
בנוסף, מציעה איריס מגוון פתרונות לקשיי העומס: ״תמיד טוב לשפר את התנאים של האחיות כך שיותר דם טרי ייכנס לשוק העבודה, עם יותר כוחות מחודשים. הייתי אולי מגדילה סמכויות לסטודנטים לסיעוד, שכיום כמעט ולא יכולים לעשות כלום מבחינת ציוד במחלקה. הגדלת סמכויות לסטודנטים תקל על האחיות עצמן. המשכורות בסיעוד לא נמוכות, אבל הן בוודאי גם לא גבוהות – והן לא הולמות את קשיי המקצוע. התמורה לא הולמת את מה שהאחיות נותנות בפועל, אין ספק״.
לשמוע את התודה, לראות את החיוך – זה שווה הכול
למרות זאת, איריס שמחה על החלטתה ללמוד סיעוד: ״זאת הייתה ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיי, לעזוב את הבנק וללכת לימוד סיעוד. מי שליבו ומחשבתו בסיעוד לא יכול לעבוד בשום מקום אחר. מי שרוצה לעזור לאנשים במקום החלש שלהם, אפילו שאני עובדת במחלקה בריאה, אישה אחרי לידה זקוקה להמון תמיכה והדרכה, ולפעמים יש גם המון סיבוכים שצריכים באמת טיפול סיעודי ממוקד – אז אין תמורה הולמת מלעזור לבן אדם שזקוק לך, לשמוע את התודה, לראות את החיוך. זה שווה הכול״.
איריס פונה לאלו המתלבטים לגבי לימודי הסיעוד: ״אני ממליצה בחום למי שהראש שלו וליבו נמשכים לסיעוד – ללכת ולעשות את זה למרות הקשיים. זה שווה את התמורה. האופק המקצועי הוא רחב, יש אינספור תפקידים בסיעוד: מבריאות האישה עד פנימיות, גריאטריות, ילדים, בריאות הנפש ועוד. יש המון תפקידים, העניין והאופק רחבים מאוד. אפשר לעבור מקהילה לבתי חולים ולמוסדות רפואיים פרטיים, באמת העניין הוא עצום וזה כיף. אני חושבת שמי שנמשך לנושא הזה ולתחום הזה צריך לעשות את זה ובגדול, ללא חשש״.
