כמה פעמים בחיים הרגשתם דחף פנימי חזק לעשות משהו, מין קול קטן שלחש לכם "עכשיו", ובחרתם לדחות את זה למחר?
בעולמנו, שבו הכל מתוכנן, מנוהל ביומנים ומחושב מראש, קל מאוד לפספס את הרגעים הקטנים שאינם מצייתים לחוקי ההיגיון היבש. מי שמביט על החיים בעיניים פקוחות ובאמונה, יודע שבאמת אין מקרה בעולם. המילה מקרה היא אותיות רק מה'. אלו הן הזדמנויות שנשלחות אלינו ישירות מהשמיים, והמבחן הגדול שלנו הוא פשוט לא לפספס אותן.
סיפור שקרה לי לא מזמן המחיש לי את השיעור הזה בעוצמה שלעולם לא אשכח, ולימד אותי שוב עד כמה החוטים הסמויים של ההשגחה שזורים בחיי היום-יום שלנו, אם רק נסכים להרים את הכפפה.
***
הכל התחיל סביב הספר החדש שלי. אחרי חודשים ארוכים של כתיבה ועבודה מאומצת, הגעתי בעזרתו של בורא עולם ובעזרתה של אשתי לישורת האחרונה. עברנו על הטקסט, לאחר שבוצעו ההגהות הספרותיות, הלשוניות, והספר עמד רגע לפני הדפסה – עם שאיפה גדולה שיצא לאור בעזרת השם לקראת החגים הבאים עלינו לטובה.
אשתי, שעסקה בעבר בגרפיקה, לקחה על עצמה את עיצוב הספר. אך כשהביטה בתוצר המוגמר, היא עצרה, הסתכלה עליי ואמרה: "אנחנו צריכים עוד עין. מישהו מקצועי נוסף שיסתכל על זה לפני שזה יורד לדפוס".
התגובה הראשונית שלי הייתה: "למה צריך עוד עין?". אבל מיד עלה בראשי הרעיון המושלם: חוה.
חוה היא גיסתי הגדולה, אלמנתו של אחי הבכור אברהם ז"ל, שנפטר לפני 13 שנים. מעבר לקרבה המשפחתית, חווה היא דוקטור ללשון. לא היה אדם מתאים ממנה למשימה.
התקשרתי אליה לקרית שמואל שליד חיפה. אנחנו, חשוב לציין, תושבי גוש עציון. מרחק לא מבוטל. שאלתי אותה: "חוה, מה את אומרת? תהיי מוכנה לעזור לי ולעבור על הספר מבחינה לשונית?".
תשובתה הייתה חמה ומיידית: "בטח, בשמחה! רק תדפיס לי אותו ואשמח לעבור עליו".
באותו רגע, קול פנימי אמר לי לא לחכות למשלוח, ולא לדחות. "טוב, אני מדפיס לך אותו עכשיו, ומביא לך אותו עכשיו", אמרתי.
חוה נדהמה. "אתה לא נורמלי", היא צחקה, "מה, אתה נוסע מעל שעתיים מגוש עציון רק כדי להביא לי ספר?".
"כן", עניתי בלי להסס. "אני לא מפספס את ההזדמנות. אני מגיע".
הזדמנות היא כמו רכבת מהירה. לפעמים החלון נפתח לזמן קצר, ואם נתחיל לעשות חישובים של מרחק, נוחות או עייפות – נפספס את הרגע.
לפני שניתקנו את השיחה, חוה פתאום נזכרה במשהו. "וואי, אתה יודע כמה אני אוהבת דובדבנים? תבדוק אם נשארו עוד דובדבנים אצלכם בגוש לפני שאתה יוצא לדרך".
למרות שעונת הדובדבנים כבר הייתה בסיומה. התקשרתי מיד לחבר שעובד במטעים ושאלתי בחשש אם יש עוד פרי. תשובתו הרעידה אצלי מיתר: "שמע, עשרת הארגזים האחרונים של העונה נקטפו ממש עכשיו. בוא מהר, תקנה ארגז".
הגעתי למטעים תוך דקות, אספתי את ארגז הדובדבנים האחרון, לקחתי את הספר המודפס לרכב, ויצאתי לדרך הארוכה צפונה.
הגעתי לביתה של חוה, התיישבנו, הגשתי לה את הדובדבנים הטריים ואת הספר, והתחלנו לשוחח ולהעלות זיכרונות. אחרי כמה דקות של שיחה, חוה הביטה בי במבט עמוק ואמרה: "אתה יודע למה באת דווקא היום?".
"אין לי מושג", עניתי בכנות. לא ביקרתי בביתה חודשים ארוכים, מעל שנה. נפגשנו רק באירועים משפחתיים פה ושם. לא היה שום תכנון מוקדם לביקור הזה.
חווה חלקה איתי את התשובה, והרגשתי צמרמורת בכל גופי: "כי היום זה יום ההולדת של אברהם".
זה היה רגע בלתי נתפס. בלי לדעת, בלי לתכנן, הגעתי לביתה של גיסתי בדיוק ביום ההולדת של אחי האהוב, שנפטר לפני יותר מעשור.
אברהם היה הבן הראשון במשפחה, ואני הבן העשירי. הבדל של 23 שנים הפריד בינינו, פער דורות של ממש. ולמרות זאת, היה בינינו קשר מיוחד ונדיר. לא היינו רק אחים – היינו חברים. נהגנו לדבר בטלפון כמה פעמים בכל יום, לחלוק, להתייעץ ולצחוק. והפרט המדהים ביותר? אברהם כל כך אהב דובדבנים.
ישבתי שם, מול ארגז הדובדבנים האחרון של העונה, והבנתי שהביקור הזה לא נולד מתוך רצון לערוך ספר. הוא נולד בשמיים. השמיים רצו לשלוח נחמה לחוה ביום המורכב הזה, והשמיים רצו שזכרו של אחי יצוין בדרך הכי מתוקה והכי אופיינית לו. הדובדבנים הללו הגיעו לאשתו, אבל אין לי ספק שגם הוא, שם למעלה, הציץ, ראה את החיבור ואת האהבה, ושמח בשמחתנו.
***
הסיפור הזה מלווה מזכיר לי שההזדמנויות הגדולות ביותר בחיים לא מגיעות עם שלט ענק ומאיר עיניים. הן מגיעות בדמותה של עצה קטנה , טלפון ספונטני, או ארגז פרי אחרון על העץ.
כשאנחנו מרגישים את הדחף לעשות מעשה טוב, לבקר אדם קרוב, או להושיט יד – אסור לנו להתמהמה. החשבונות של "כמה זמן זה ייקח" או "כמה דלק זה יעלה" הם רעשי רקע שמנסים למנוע מאיתנו להגשים את השליחות שלנו באותו רגע.
אם הייתי דוחה את הנסיעה למחרת, או אפילו בכמה ימים, הספר אולי היה נערך, אבל הקסם היה הולך לאיבוד. הדובדבנים כבר היו נגמרים, ויום ההולדת של אברהם היה חולף בשתיקה. אל תפספסו את ההזדמנויות שנשלחות אליכם. כשקול פנימי אומר לכם לפעול – סעו. השמיים כבר ידאגו לשאר. ■
Ori88533@gmail.com
