בתחילת עבודתו של מכון פוע"ה שאל אותנו אחד הפוסקים הגדולים: "האם קורה לכם שאדם פונה למכון פעמים רבות, וכשהבעיה נפתרת אינו טורח אף לעדכן?" הרכנו את ראשינו וענינו "אכן". "אם כך", הפטיר הפוסק, "אתם על דרך המלך".
בעקבות מציאות זו אמר לי בזמנו חותנו של אחי, הצדיק הרב רפאל בנימין בן הרב אריה לוין זצ"ל, שהוא מקפיד לבקש שלא ישכחו לבוא לספר כשהנושא מסתדר.
יסוד זה של הכרת תודה נמצא בפתיחה לפרשתנו ומובא בדברי רש"י על פרשת הבאת הביכורים: "ואמרת אליו" – רש"י: "שאינך כפוי טובה".
על כן, כאשר אדם קם בבוקר הוא מיד אומר "מודה אני".
אבי מורי, בתור חניך של תנועת המוסר, היה מדבר שנים רבות על חשיבות הנושא ואף פרסם מאמר חשוב על כך בספרו "שלמי יחזקאל". שם נאמר:
"העידו חז"ל ש'הפותח פתח לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו'. ואף הפליגו דרוש באמרם: 'מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה… "ואם נפגמת מידת הכרת הטובה מתעררים יחד עם זה כל יסודות האמונה וההכרה… ומי שאינו מכיר בחסדו של השי"ת בורא העולם וכופר בטובתו, ולבסוף יבוא לכפור גם בו עצמו". ובהמשך:
"עם ישראל עומד בפני גאולה ממצרים. הקב"ה פונה אל השליח שעתיד להנהיג ביד רמה את עמו ישראל ומייעד אותו לתפקידו הרם. והנה אומרים חז"ל: 'אמר (משה): ריבון העולם, איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתח לחברו – נפשו חייב לו'. דהיינו, גאולתם של ישראל הייתה תלויה כביכול בהסכמתו של יתרו לשחרר את משה. ואמנם, לא מצינו, שה' התנגד לבקשת הרשות מיתרו. הכרת טובה זו של משה ממשיכה לבצבץ ולפרוץ ברגעי שיא נוספים. משה אינו מכה ביאור ובעפר, כי נהנה מהם. והפעם – הכרת טובה אף לדומם.
"גם דוד המלך, ברגעי עליה והתרוממות בעת כינונה של מלכותו, במקום לנקום את נקמתו במשפחת המלוכה הקודמת, מחפש בדאגה רבה 'האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד'. וברגעי אמת של צוואה לבנו, אינו שוכח את 'ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בבורחי מפני אבשלום אחיך'". עכ"ל.
בעל "חובת הלבבות" פיתח את יסוד עבודת ה' על הכרת הטוב. ב"שער הבחינה" מרחיב רבנו בחיי על הצורך בהתבוננות בחסדי ה'. לדבריו, החיוב בעבודת השם נובע מאמונת הייחוד ומהכרת הטוב.
וכן כתב הרב קוק בלשונו הזהב: "הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי".
אני חושב שעדיין אני צעיר מכדי להיות "סבא-סוכריות" אך הדברים הנ"ל של אבי מורי הביאו אותי לכך שאני שומר באופן קבוע בכיס השמאלי מספר סוכריות. איתן אני מביע הכרת תודה לאותם אנשים שעושים לנו טובות גדולות וקטנות, שאנו אולי מאוד מעריכים אותן אך שוכחים להביע זאת.
כוונתי לאנשים כגון השומר בכניסה לסופרמרקט, שכאשר אנו ממהרים מעצבן אותנו שהוא צריך לראות ולדקדק בתכולת התיק, אך אין לשכוח שרק לאחרונה שני שומרים קיפחו את חייהם במסירות נפש בתפקידם. כך גם נהג המונית או אוטובוס שעושים במסירות את מלאכתם יום-יום, ויש לזכור שלא רק צריך לשלם להם אלא גם לומר להם יפה "תודה". כך גם הקופאי/ת, מנקה/ת הרחוב ועוד ועוד אנשים.
לאנשים האלו אני מקפיד לשלוף סוכרייה ולומר תודה. כדי שהדבר יתקבל ברצון, אני מקפיד לקחת סוכרייה ממותג טעים וכן שהסוכרייה תהיה ללא סוכר (למנוע "לא תודה, אבל אסור לי עם סוכר") וכמובן – עם הכשר טוב.
מהתגובות בשטח, אני תמיד מקבל חיוך מאוזן לאוזן וגם לי זה עושה טוב.
ולכן אמרו חז"ל: "הודיית תודה אינה בטֵלה לעולם" (ויקרא רבה כ"ז, יב)
