בפרשתנו מובאת מצוות הבאת ביכורים לכהן בבית המקדש מפירות שבעת המינים. מצווה המחנכת אותנו לענווה. דווקא הפרי הראשון שאדם רואה הממלא אותו שמחה, הפרי שיכול לגרום לאדם לגאווה, עד שסוף סוף הינה שכרי תחת כל עמלי שעמלתי וטרחתי בגידול הפירות.
מלבד מצווה זו מובאת בפרשתנו מצווה נוספת של 'מקרא ביכורים'. מביא הביכורים אומר לפני הכהן – "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ…". מה משמעותה של מצוות מקרא ביכורים? טעמים רבים נאמרו בעניין קריאת מקרא הביכורים: בספרי (כי תבא פיסקא ג) כתבו משום הכרת הטוב, והסביר החינוך (מצוה תרו) "ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם". וביתר הרחבה הסביר רבי אייזיק שר זצ"ל (אסופת מערכות ח"ב למו"ר, ראש ישיבת כרם ביבנה, הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל): "'הגדתי היום כי באתי אל הארץ'. אדם הניצב לפני המזבח עם מתנת ידו, אינו מדקלם. פיו ולבו שווין, וכשהוא אומר בריגשת הלב: 'הגדתי היום כי באתי אל הארץ' הוא שב וחש את ההרגשה המלאה והשלמה של 'באתי אל הארץ'. זוהי ההרגשה שהתורה תובעת מאדם הניצב לפני מזבח ה' עם מתנת ידו. לחוש מחדש בכל עצמותיו את כובד העול של השעבוד 'ארמי אובד אבי', ותמצית פרשת סבלות מצרים, ורק מכוח ההרגשה הזו הוא עשוי להרגיש בחלבו ובדמו את כל הטוב הצפון 'ויביאנו אל המקום הזה, ארץ זבת חלב'".
לימדה אותנו התורה את ערך הכרת הטוב – לא מספיק לחוש בלב את הכרת הטוב אלא צריך לבטאה בפה, להכיר טובה לקב"ה, לחבר, לבן הזוג וכד'.
כאשר אדם עומד בירושלים, בבית המקדש, עומד הוא לפני הכהן ואומר את המילים: "הגדתי היום כי באתי אל הארץ… ואת האדמה אשר נתת לי ה'", הוא לא יכול שלא להתמלא ברגשות הכרת הטוב, להבין שבאמת מצד עצמו לא מגיע לו כלום, ואם יש לו משהו, הכול מצד החסד האלוקי שניתן לו. כך נלמד על הכרת הטוב בכל מערכות חיינו, לפני שאני, את, אתה פותחים את פינו להתלונן – למה המדינה כך? למה הממשלה כך? למה בן זוגי כך? למה אני כך? למה ולמה… כדאי להקדים לכל דבר את התודה, תודה הקב"ה שיש שלנו מדינה, תודה הקב"ה שזכינו לחיות בארץ, תודה הקב"ה שיש לי בן זוג… ושוב תודה ועוד תודה, ואם בכל זאת עדיין מרגיש האדם צורך להתלונן אז גם על כך יאמר תודה: תודה הקב"ה שאני יכול להתלונן… כי יש מקומות שלא יכולים… "טוב להודות לה'". ■
