בימים כל כך מורכבים, עם מלחמות, כאב, שבי, דאגה וחוסר ודאות – דווקא שם מתגלה העוצמה שלנו: אהבת ישראל.
אהבת ישראל זו לא מילה יפה מהספרים, אלא מציאות חיה ונושמת: אהבה שמתגלה בכל עת בכבישים, באוטובוסים, בקניונים, בין אנשים שמעולם לא הכירו זה את זה, אבל מרגישים שהם אחים.
אנחנו לא תמיד מסכימים, לפעמים אנחנו רחוקים זה מזה בדעות, במראה, באורח החיים – אבל יש משהו חזק יותר מכל אלה: החיבור הפנימי, הנשמה המשותפת שמאחדת אותנו.
ביום ראשון האחרון, בדרכי למילואים, עברתי בצומת שבו התקיימה הפגנה: עשרות אנשים עמדו יחד, באצילות ובאהבה גדולה. כשהרמזור היה אדום הם ירדו לכביש, החזיקו שלט ענק שקרא להשבת אחינו החטופים, וממש לפני שהאור התחלף לירוק – חזרו אל המדרכה, כדי לא להפריע לתנועה.
עמדתי שם, הסתכלתי עליהם, והבנתי שאני אוהב אותם בכל ליבי ונפשי – גם אם איני מסכים איתם בכל דבר. כי בעיניי, רובם המוחלט של האנשים האלו הם אחים אמיתיים, שפועמים מכאב ומאמונה שלמה שכך ניתן יהיה להשיב את אחינו מהשבי.
התקשורת כדרכה תבחר להראות דווקא את הקיצוניים, את החריגים, את המפריעים, ותנסה להגביר את השנאה והקיטוב. ואני מבקש לעצור לרגע ולהזכיר לעצמנו: העם שלנו מופלא ומיוחד, מלא באנשים טובים עם לב ענק, שרק רוצים את טובת עם ישראל.
פרסם דור חדד:
בשבוע שעבר, בדרכי הביתה ממילואים אינטנסיביים, ישבתי באוטובוס ליד חייל צעיר שנשמע טרוד ואובד עצות בשיחת טלפון. הוא סיפר שהוא עומד להתחתן בעוד עשרה ימים, אך מחפש נואשות עזרה בהובלה לדירה חדשה בעכו. לא יכולתי להישאר אדיש. הצעתי לו שאבדוק עם החיילים שלי, וכשזה לא הסתדר – לקחתי את מספרו והבטחתי לעדכן. כשהגעתי הביתה, אמרתי לאשתי: "יש לי משימה חשובה היום – לעזור לחתן לצאת לחופתו”.
נזכרתי בשיחה מרגשת שהייתה לי עם גלית, אמו של רס"ן אריאל בן משה הי"ד. אריאל, ששירת איתי יחד ביחידה הקודמת, נהרג ב–7 באוקטובר כשמסר את נפשו. בסיום השיחה אמרתי לגלית שאתחזק באהבת ישראל לזכרו.
דבריה הדהדו בראשי, והבנתי שאני חייב לפעול. בשעה עשר בלילה יצאתי שוב מהבית, משאיר מאחור אישה וחמישה ילדים, כדי לעזור לחתן הצעיר. נסענו מנתניה עד עכו בשעות המאוחרות של הלילה. החייל התרגש עד דמעות, והתקשה להאמין איך אדם חרדי שפגש רק בנסיעה – עוזב את משפחתו, כדי לעזור לו ברגע כל כך קריטי בחייו, ללא כל תמורה.
מעבר להובלה עצמה, זה היה רגע של חיבור אמיתי – רגע שבו אהבת ישראל באה לידי ביטוי במעשה, לא רק במילים. הוא ביקש ממני לספר את הסיפור לכולם, כדי שיבינו שלא משנה אם אתה חרדי או חילוני – כולנו יכולים לחיות יחד. גלית, אמו של אריאל ז"ל, נתנה לחייל הזה מתנה גדולה באמצעות האור שהיא הכניסה ללב שלי. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם בזמנים של קושי, תמיד יש מקום לאהבת חינם ולנתינה.
"אתה יכול להיות שונה, אבל לא שונא”.
מוקדש לזכרו של אריאל בן משה ז"ל
פרסמה איילה רוטרמן:
לפני חודש שירה ואני עשינו קניה באיקאה של כמה אלפים כדי לחדש את הבית שעברנו אליו. אתמול חשבנו לאן נצא בחום הכבד…
לקחתי איתי כסף לאוכל פלוס 300 ₪ כדי שלא אתפתה לקנות דברים שאיני צריכה, השארתי את האשראי בבית ויצאנו לבילוי. כשאני עומדת בקופה ראיתי שלקחתי כמה דברים שאני לא באמת צריכה והם לא נכנסו בתקציב אז שמתי אותם בצד. מאחורי עמד אבא חילוני מתוק עם שני ילדים (שונאת הגדרות, אבל לפחות כלפי חוץ) וקניה גדולה.
הוא אמר לי: "סליחה, לא לקחת את זה". ואני עונה: "נכון, אני מחזירה את זה עוד מעט”.
אחרי כמה שניות הוא התקרב אלי ואמר: "תקשיבי, אני רואה שהשארת כמה פריטים ואני רוצה לשלם לך על זה”.
אני: "מה פתאום, הכל בסדר, הכנתי מראש תקציב וזה לא דחוף בכלל”.
הוא: "אני מבקש ממך, תני לי לשלם לך. היום הבן שלי נכנס לעזה ואני רוצה לעשות מעשה טוב לזכותו”.
טוב… כאן כבר עומדות לי דמעות. אמרתי לו: "אני אתן לך תפילות ואתה תיתן לי כמה פריטים”.
לקחתי את שמו: יובל בן ליאת.
הוא הודה לי בהתרגשות עצומה, נתן לילד שלי גם כדור רך, ושם את הכל בשקית בד כדי שיהיה לנו קל לקחת. ואני – עם לב מרגיש חזק. איזה עם מטורף יש לנו.
הלוואי והייתי יודעת מי זה היהודי היקר הזה מרעננה, אבל אם תדעו – תגידו לו שזה פלא גדול ככה.
שלושה סיפורים שונים – בצומת, באוטובוס ובקופה – אבל כולם מספרים את אותו סיפור: עם ישראל חי.
חי באהבה, בחיבור, בנכונות לראות אחד את השני באמת.
הימים האלו מזכירים לנו שלא משנה אם אנחנו ימין או שמאל, חרדים או חילונים, עולים חדשים או ותיקים – כולנו משפחה אחת.
אפשר לחלוק בדעות, אפשר להתווכח – אבל אסור לנו לשכוח את מהותנו: עם של לב אחד.
הלוואי שנדע תמיד להתחזק באהבת ישראל. לא רק בימים של קושי, אלא גם ברגעי שגרה.
כי כשאנחנו אוהבים – אין כוח בעולם שיכול לעצור אותנו. ■ Ori88533@gmail.com
