יהדות עכשיו

אבא ברך עלי ברוך מחיה המתים

חלוקת נפט עם עגלה רתומה לחמור, מבצעים באצ”ל, מחנה צבאי באריתראה ושביתת רעב הם רק חלק מסיפורו המופלא של ברוך גוטמכר בן ה – 94 ⋅ בתיעוד נדיר ומרתק הוא מצייר לנו כיצד נראו החיים לפני הקמת המדינה ומה הוא עשה על מנת שתוקם ותיבנה ⋅ סיפור שכולו ציונות

מוריה אופיר

לצעירים שביננו אירועים מלפני שלושים שנים עלולים להישמע כעבר הרחוק, לאלו המבוגרים מעט יותר – הקמת המדינה נשמעת כמו היסטוריה, וימי המנדט הבריטי ורכיבה על חמורים – הם בכלל כבר חלום רחוק.
תכירו את ברוך גוטמכר – בן 94, יליד חיפה ובעל משפחה ענפה הכוללת נכדים ונינים. הוא צלול, דיבורו רהוט, והוא פורש לפניי את סיפור חייו המסתעף והמורכב כמניפה הנוגעת בשלל תקופות שרבים מאיתנו רק יכולים לנסות לדמיין.
“נולדתי בבית חולים “הדסה” בחיפה (היום המרכז הרפואי “בני ציון”, מ”א) להוריי שרגא וחנה הינדה”, הוא מספר. “אבא למד בטכניון, וביומיום היה מתפרנס מחלוקת נפט. הייתה לו עגלה עם סוסים וכך הוא היה עובר בין הבתים ומחלק נפט. אמא הייתה עקרת בית”.
גוטמכר מיוחס לרב ברוך גוטמכר (שעל שמו הוקם קיבוץ שדה אליהו ליד בית שאן, מ”א). “יחד עם הרב קלישר הם ייצגו את הציונות הדתית, ועוד לפני הרצל רצו לעלות לארץ ישראל ולעבוד את האדמה. הרב ברוך בנה שני בתי מדרש בירושלים. הנכד שלו – ברוך – היה יתום מאב ומאם. הוא היה לוקח ברוסיה נערים יהודיים ומלמד אותם אימונים כמו בגדנ”ע”. אביו שרגא עבר לאוסטרליה, אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא חזר לרוסיה כדי להשתתף במלחמת העולם הראשונה. הוא נפל בשבי, אבל ברח להונגריה ולתורכיה, ומשם עלה לארץ ישראל”.
בשנת 1921 הגיע אביו לחיפה. אמא – חנה הינדה – נולדה בפולין למשפחה של תשע בנות ובן אחד שהיה שוחט. היא הגיעה ארצה ודודה אמר לאמו שיש לו חתן בשבילה. “כעבור שלושה שבועות דוד אברהם הזמין את אבא ועוד שני עדים. אז לא היה עט נובע, הכתובה נכתבה עם דיו ודף, הוא כתב את התנאים והם התחתנו”.

גוטמכר מספר על החיים בחיפה באותן שנים בארץ: “גרנו ברחוב השוק, הבית היה בית ערבי – בנוי בצורה שבה כל הדירה היא בעצם חדר אחד. השירותים היה בית שימוש אחד ללא כיסא, והיה מטבח משותף לכל הדיירים. ערבי היה עובר עם חמור ופחי מים לשתייה והיו קונים ממנו פח מים בחצי גרוש. כל יום שישי אבא היה מוציא מי גשמים עם משאבה, ועם פרימוס ( – מתקן לצורך חימום ובישול המופעל על ידי דלק נדיף ותוך שימוש במשאבה ליצירת לחץ, מ"א) חימם את המים ועשה הגרלה ביני לבין אחותי מי ייכנס ראשון לאמבטיה. בחיפה הים היה עד רחוב יפו. כשהבריטים כבשו את הארץ הם ייבשו את הים ומילאו אותו באדמה וככה מרחוב יפו עד הנמל של עכשיו זה שטח מיובש”.

הוא הבכור מבין ארבעה אחים: אחותו שרה ז”ל היתה לוחמת באצ”ל, מורה בצפת, חובשת קרבית וגם לוחמת שהשתתפה בשחרור צפת, אחיו ישראל למד בארה”ב והיה שם מורה לעברית בבתי ספר, ואחיו שמואל עסק בעריכת דין והיה יושב ראש בית הדין לעבודה בחיפה.
“נשבעתי שאקדיש את חיי עבור הקמת מדינה עברית”
בשנת 1944 הוא התגייס לאצ”ל. “הייתי קודם בבית”ר והמפקד של בית”ר בחיפה- חיים לנדאו – שאל אם שמעתי על האצ”ל והוא ביקש ממני שאתגייס. 

זומנתי לקופת חולים לאומית. נכנסתי לחדר חשוך כאשר פרוז’קטור מאיר לתוך עיניי, לא זיהיתי אף אחד.  בסופו של דבר שאלו אותי כמה שאלות ואם אני מוכן להקדיש את חיי למען הקמת מדינה עברית. אמרתי שכן, אז אמרו לי לשים יד על התנ”ך והאקדח שעל השולחן ולהישבע. נשבעתי שאקדיש את חיי עבור הקמת מדינה עברית”.

ברוך גוטמכר עם הוריו ואחותו

משפחות ממתינות לקראת חזרתם של הפליטים ארצה

אוטובוס אוסף את השבויים לביתם ממחנה הפליטים

לדבריו, השמאל הלשינו על חברי אצ”ל ולח״י ובאוגוסט 1944, בהיותו בן 16 שנים בלבד, הוא נעצר. “בבוקר דפקו בדלת הבית, אבא פתח את הדלת וראיתי שוטרים. סגרתי את העיניים – אולי הם לא יראו אותי. הם אמרו שהם מחפשים אותי. בזמן שהתלבשתי כדי ללכת איתם השוטרים התפזרו בדירת ההורים והחלו לחפש. חוץ מלהדביק כרוזים הייתי גם עוזר מחסני הנשק. באמבטיה שמתי את כל הנשק והתחמושת, היום אני מצטער על זה. אמנם זה עבר בשלום, אבל מה אם חלילה היו מוצאים את הדברים המוחבאים?” גוטמכר היה קטן קומה ויצא עם השוטרים. “הם היו עם רובים ובזמן שהלכנו לרכב, מהחלונות הציצו שכנים. נופפתי להם בידי, אבל כולם נכנסו לתוך הדירות כדי שלא יקשרו אותי איתם. הגעתי למשטרת חיפה, פגשתי כמה חברים והיינו שם ארבעה ימים. כל כמה שעות ספרו אותנו ואמרו לנו לכרוע על הברכיים. היו שם גם ערבים – הם כרעו. אנחנו לא רצינו – “מרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה”! היכו אותנו באלות, אבל לא ירדנו על ברכנו. ארבעה ימים נוספים חקרו אותנו בבולשת ולקחו אותנו למחנה מעצר בלטרון, שם שהינו שלושה חודשים. בימים שבין תחילת תשרי ליום כיפורים, הרב אריה לוין בא. לא ידעתי מי הוא. כולם לבשו בגדי שבת ונעמדו לפניו בשתי שורות. הרב אריה והרב הראשי הגיע. הרב אריה ניגש לכל אחד ושאל מה שלומו ואיך הוא מרגיש. כשהגיע אליי, הוא אמר לי: “אתה גוטמכר”. שאלתי איך הוא יודע, והוא הוציא משקפיים מכיסו ואמר שאמי שלחה לי אותם. 

 “בחשון 1944 לפנות בוקר שמענו רעשים מעבר לגדר. התריסים היו ממוסמרים כדי שלא נוכל לראות דבר. מפקד המחנה אמר לנו להתלבש כי עוד מעט אנחנו יוצאים ולא לוקחים  איתנו שום דבר. הנחתי תפילין ונתתי אותם לאחד שלא היה ברשימה. לחבר שלי היו תנ”ך, תפילין, סידור ומשניות. הכלניות – האנגלים – לקחו אותנו בזוגות כפי שאנחנו, בתחתונים ובגופיה. החבר שהיה קשור אליי אמר שהוא לא נוסע בלי הסידור ושאר דברי הקדושה. אמרתי לאנגלים שאלו מכשירי תפילה, שזה לא מסוכן, והם הניחו לנו”.
 

האנגלים העלו אותם על משאית כשהם לא יודעים לאן פניהם מועדות. “הביאו אותנו לשדה התעופה וילהלמה (- הייתה מושבה טמפלרית במישור החוף, כיום ישנו שם המושב “בני עטרות”, מ”א) וחילקו אותנו לקבוצות ואנו לא יודעים למה. נחת מטוס ונעצר ליד הקבוצות, ליד כל קבוצה מטוס – סך הכל 14 מטוסים. רצו לדחוף אותנו למטוסים. אסירי עכו, שהיו הקבוצה הראשונה, נפלו על הקרקע, נישקו אותה ושמו אבנים ואדמה בכיסים. אנחנו היינו המטוס השני ואמרו לנו באנגלית שלא נראה לעולם שוב את ישראל. בכינו נופלנו על האדמה, נישקנו אותה, הכנסנו אבנים ואדמה לכיסים, ואז דחפו אותנו למטוס. כעבור חמש שעות נחתנו בסודן. ביום השני טסנו שוב חמש שעות וזה היה יום שישי. זו הייתה פרשת נוח – 14 תיבות נח נחתו באסמרה, בירת אריתראה. היה קר מאד ולא היו לנו מעילים, בקושי בגדים. נתנו לכל אחד מעיל צבאי וכך בערב נאספנו במגרש המחנה. היו שם ארבעה מעונות ואותנו שמו במעון הכי רחוק, בחדר הכי קיצוני. לפני החשיכה מישהו לקח את הסידור של חברי שלום וקרא את כל קבלת שבת מתוך הסידור, ולמחרת בבוקר גם. מתוך התנ”ך הוא קרא את פרשת השבוע וההפטרה וכך עברה השבת”. החיילים הבריטיים היו משרתים בתוך המחנה. “הם היו מביאים עצים”, מספר גוטמכר, “מדליקים אותם ושמים סירים על האש. לא רצינו שהם יהיו בפנים, אז אמרנו שאנחנו נעשה את כל העבודה. התחלנו לדבר על בריחה. המקום הוא 2000 ק”מ מארץ ישראל, ובכל זאת דיברנו על בריחה. באמת לאחר 3 חודשים ברחו 3 אסירים: הם התחבאו בבור, זחלו מתחת לגדר וברחו”.

לא נוסע הביתה בשבת

בעקבות הבריחה הם הועברו לסודן. “היינו שם הרבה זמן ובטנקר הביאו מים. היו צועקים, “מים!”, וכולם היו רצים למקלחת: אחד מסתבן ואחד שוטף. פתאום היה נסגר הברז וכולם היו נשארים עם הסבון על הגוף. ביקשנו מהמפקד שיתן לנו יותר מים, הוא אמר – “אתם מתרחצים כל יום? החיילים שלי נכנסים למקלחת כל יום ראשון”. האח במרפאה שלהם אמר לו שאנו משתמשים בתלבושת שלנו כך ששבוע אחד היא על צד ימין ושבוע אחר על צד שמאל, ואז הוסיפו לנו קצת מים.

“בנוסף, עשינו שביתת רעב: לא אכלנו שבועיים, רק פרוסת לחם אחת ליום טבולה בשמן כי רצינו אוכל כשר. הבריטים רצו שהקהילה היהודית בחרטום תשלח פעמיים בשבוע בשר, אבל החום באזור הוא 50 מעלות והבשר הופך להיות לא טרי. במחנה היתה רפת והבריטים היו שוחטים בשביל עצמם. ביקשנו שיתנו לנו גם מדי פעם בהמה אחת ובא מהארץ שוחט ששחט את הבהמה”.

 

לפעמים היו יכולים לשלוח מכתבים הביתה. “אם בארץ היה בלאגן עצרו את המכתבים. אף אחד מהשמאל לא התעניין בנו. הרב הרצוג היה היחידי שביקר אותנו, והרב אריה לוין היה היחידי שעמד איתנו במכתבים”.
שוב הקבוצה הובאה חזרה לאריתראה כי הייתה בריחה נוספת של האסירים, אך גם משם התבצעה בריחת אסירים כך שהם הועברו לקניה.
גוטמכר: “הייתי שם עד חודש ניסן 1948. אחרי התפילה בבית כנסת בשבת אמרו לי שאני נוסע הביתה, לחיפה. אמרתי שאני לא נוסע בשבת. אמרו לי לא להיות טמבל כי מחר הם יכולים להתחרט אז נסעתי הביתה. כשהגעתי, אבא בירך עליי ‘ברוך מחייה המתים’ בשם ומלכות”.
כעבור ארבע שנים הוא השתחרר בהיותו בן 20. “בכלא למדנו”, הוא מציין, “הטכניון והאוניברסיטה בירושלים לא רצו קשר עם הסטודנטים שלהם והקמנו קורסים מתוך הכלא. אני עשיתי תעודת בגרות מלונדון ששלחו לנו בחינם.
“לא לקחנו כלום מההורים”, אומר גוטמכר. “אחרי מלחמת השחרור, הלכתי לטכניון לשלם תשלומים עבור הלימודים והייתה שם מזכירה חמודה – גם אם לא שילמנו, היא שמה חותמת בפנקס שאנחנו בסדר. הייתי מחלק עיתונים בהדר כרמל העליון, שמואל עבד בבניין וישראל עבד במסעדות. מההורים לא לקחנו כסף”.
הוא למד הנדסת חשמל בטכניון, ולאחר מכן שנה נוספת הנדסת ייצור. הוא עסק בחייו בשלל תפקידים ובין הייתר היה ראש ועד העובדים בבית חרושת בקריות ברשות פיתוח לאמצעי לחימה. בנוסף, היה מנהל בית המלאכה של הדואר. “בעבודה זו קיבלתי בניין ששימש את נאמני הרכבת התורכית והמכונות היו מאד ישנות. אני פיתחתי את בית המלאכה וקיבלנו אות הצטיינות, פרס קפלן, פרס יוספטל ופרס המשק, העליתי את התפוקה במאתיים אחוזים”.

במחנה הפליטים באסמרה

פו”פ בעיתון

בצבא הוא לחם בכל מלחמות ישראל. “הייתי בחיל התותחנים 31 שנה ואף פעם לא החסרתי מילואים. כעבור 30 שנים הגעתי לדרגת רב סרן ושוחררתי, אבל ביקשו שאני אשמש עוד חמש שנים כאחראי לאיסוף חיילים לקראת מאורעות”. אחיו הלכו אחריו אף הם לחיל התותחנים.

יש לו אותות רבים ואלו חלקם: אות האצ”ל, אות אסירי המנדט ממשרד הביטחון, על”ה – עיטור לוחמי המדינה ממשרד הביטחון, אות מלחמת הקוממיות מצה”ל, אות מערכת סיני מצה”ל, אות מלחמת ששת הימים מצה”ל, אות מלחמת יום הכיפורים מצה”ל, אות השירות המבצעי מצה”ל, אות אסירי ציון ממשרד הקליטה, אות פדויי שבי ממשרד הביטחון, אות השבי מהאצ”ל, אות אסירי ציון ממשרד הקליטה, יקיר חיפה מעיריית חיפה, יקיר ההסתדרות החדשה מההסתדרות החדשה, יקיר הגבאים מהמועצה הדתית בחיפה, מגן ממנכל המוסד לביטוח לאומי כאות הקרה והערכה על 25 שנות התנדבות למען הקשישים בקהילה ועל תרומה לשיפור איכות חייהם, מכתב הוקרה על עידוד עלייה ממשרד הקליטה, והרשימה עוד ארוכה.

איך פגשת את אשתך?

“דרך מודעה בעיתון. צלצלתי אליה ואמרתי, “בואי ניפגש” ועשינו כמה מפגשים. הייתי אז בן 32 היא בת 22. מאד רציתי אותה אז אמרתי לה שאני בן 30”, הוא צוחק. “פעם אחת היא הסתכלה בתעודת הזהות שלי ואמרה שיש בה טעות בתאריך שלי. כשהבינה את התרמית היא נפרדה ממני, אבל שלחתי לה שליחים ובסוף היא הסכימה והתחתנו”.

פעם היו מפרסמים בעיתון את מי שפנוי וכך היו מתקשרים אליו ופוגשים אותו?

“כן”.

מה חושב על המדינה שלנו?
“אני מאד אוהב אותה, קשרתי בה את כל חיי. לפעמים זנחתי את המשפחה בשבילה ואני מצטער על כך”.
אתה מרוצה ממנה?
“לא כל כך כי אני חושש מהעברת שטחים לערבים ומהכנסת ערבים למדינת ישראל. הרבה שטחים נכבשים על ידי ערבים, מחריבים מקומות קדושים של יהודים, הורגים יהודים. הערבים אף פעם לא שלטו בארץ ישראל. אני מאד דואג שיש יהודים שרוצים לחלוק את ארץ ישראל גם לערבים, הם יכולים להיות כאזרחים טובים ולקבל את כל הזכויות. יש מגמה לקצץ בדת היהודית בכשרות היהודית, בדיני נישואין יהודיים… היהדות של המדינה צריכה להיות חזקה ומגובשת, מבלי לגרוע זכויות אזרח למי שחי איתנו”.
מה אתה מאחל לשנה הזו לעם ישראל?
“אני מאחל לעמי אחדות ושמירה על שטחי מדינת ישראל בלי שום נסיון לקצץ במה שיש לנו. אף מדינה בעולם לא מחלקת אדמות לאומות אחרות. תחי מדינת ישראל!”

עוד במדור זה

שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

״הוא היה עושהכל שביכולתו להרבות אהבה ואיחוד״ בנר שמיני של…
שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

סליחה ראשונה.״מה כותבים בטור סוגר שנה? על סליחה, זה ברור.…
המהפחחחה המשפטית

המהפחחחה המשפטית

01
רבות נכתב ונאמר על הרפורמה במערכת המשפט, כאן ובכלל. נדמה כאילו לא משנה כמה נכתוב ונאמר, תמיד יישאר מה להוסיף. אחרי האירוע ההזוי שהיה השבוע באוניברסיטת תל אביב, בהחלט יש עוד מה לכתוב.
אם לא עקבתם: באוניברסיטת תל אביב נערך ביום ראשון פאנל בנושא הרפורמה המשפטית, בחסות תא הסטודנטים ׳לביא׳ של הליכוד ותא ׳כחול לבן׳. הוזמנו ארבעה: פרופסור רבקה ווייל מאוניברסיטת רייכמן וד״ר דייבי דישטניק מאוניברסיטת תל אביב. היו שם גם עורכת הדין יסכה בינה מ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳, שבין מייסדיה נמנה שמחה רוטמן, חבר הכנסת ויו״ר ועדת החוקה בהווה, שהוזמן אף הוא לאירוע.
סטודנטים נאורים רבים ניסו למנוע את השתתפותו. מה זה ניסו, הגיעו פיזית עד אליו בטרם הצליח להיכנס לאולם שבו נערך הפאנל. אם לא היו סביבו מאבטחים ושוטרים רבים, ייתכן בהחלט שהאירוע המביש היה נגמר בצורה אחרת. כשרוטמן כבר הצליח להיכנס סטודנטים לא נתנו לו לדבר תוך צרחות ״בושה״, ״פשיסט״ ועוד גינויים שימנים רגילים לספוג, כולל הערה מגברת צעירה שדרשה ממנו להוריד את הכיפה.
הד״ר דישטניק ביקש מהסטודנטים הצרחנים שיתנו לו לדבר: ״אני יכול להסביר למה התוכנית המשפטית גרועה לכלכלה״, אמר מי שמזוהה עם השמאל, אבל זעקות הגוועלד נמשכו והוא אמר בעצב למיקרופון: ״זה גול עצמי מפואר״. הייתי כותב כאן על חוסר היכולת שקיים בקרב חלקים בשמאל לקבל דעות שונות, אבל זה לא הזמן, היה שם משהו חמור יותר שנעשה על ידי כמה עורכי חדשות.
02
אחרי אותו ׳גול עצמי מפואר׳ רוטמן עוד אמר כמה מילים, ואז קרה דבר מדהים: הוא הפך לאשם בגלל שדיבר ואמר מילה אסורה. ״ולכן העדפת לקרוא להם מוגבלים״, שח לו עודד בן עמי במהלך ריאיון שקיים עימו, ובעצם טען שיו״ר ועדת החוקה כינה את המפגינים המטורללים – ״מוגבלים״. רוטמן לא נבהל, לא התנצל והסביר כי תיאר את היכולת של המפגינים לטעון – ״אתם מוגבלים בטיעון שלכם״.
השימוש של רוטמן במילה ׳מוגבלים׳ העלים כמעט לחלוטין את האלימות שספג מחוץ לדיווחים שעלו באתרי החדשות הגדולים, והפך אותו לאשם. הכותרות דיווחו על השימוש במילה הנ״ל במקום לדבר על האלימות, כאילו עורכי החדשות נרמלו את מה שעבר חבר הכנסת מהציונות הדתית. כך נהג גם בן עמי בריאיון שערך עם רוטמן ולא התייחס כלל לאלימות באותו אירוע מביש.
03
בטח אתם חושבים שנפלה טעות בכותרת של הטור שלי, ולא כך הדבר. ערוצי התקשורת והעיתונאים הדגולים נוהגים לעשות שימוש בביטוי השגוי ׳המהפכה המשפטית׳.
את אותו ריאיון מדובר בן עמי פתח בהצגת הכנס בתל אביב ככזה שעסק ב׳מהפכה המשפטית׳, אלא שרוטמן ענה לו כמו שצריך, וכמו שצריך לענות בכל הזדמנות. ״אני חייב לתקן אותך״, פתח והסביר רוטמן, ״הכנס לא עסק במהפכה המשפטית אלא בדרכים לתקן את המהפכה המשפטית, אותה מהפכה משפטית שעשה אהרן ברק אי אז בשנות התשעים״.
אהרן ברק ביצע מחטף לילי ושינה את פני מערכת המשפט הישראלית, והיום משום מה מנסים להציג לנו את הרצון לחזור למערכת הישנה כמהפכה משפטית. לכן זו מהפחחחה משפטית מבחינתי.
04
מילה אחרונה: החודשים האחרונים לימדו אותי שהרפורמה נחוצה עם שינויים כאלה ואחרים. היא באמת נחוצה, אבל מה שעוד יותר נחוץ זה שיח מכבד, שיח שיכול להכיל דעות רבות ומגוונות כמו השיח שהצגנו כאן ב׳גילוי דעת׳ בשבוע שעבר. לדעתי שיח שכזה צריך להיות חשוב לכולנו, גם לחלקים בשמאל שלא מוכנים לקבל את המציאות שמשתנה לנגד עינינו, את הדמוגרפיה שעושה את שלה. כשהשיח ישתנה לא נדבר על רפורמה או על מהפכה, נדבר על תיקונים במערכת המשפט. ■

כמו במגילת רות

כמו במגילת רות

שלמה (סולומון) מולוגטה יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-23. הוא גר עיר צפת עם אימו, עם אחיו הגדול ועם אחותו. המשפחה המיוחדת הזאת עלתה ארצה לפני קצת יותר משנתיים, האב נפטר לפני כשמונה שנים ולא זכה להגיע לישראל. לפני כשנה ושלושה חודשים התגייס שלמה והוא משרת בפיקוד צפון בצפת.
לכבוד חג השבועות שוחחנו עם שלמה, שעוד לומד את השפה העברית. חכמינו ז"ל זיהו את חג השבועות עם יום מתן תורה. היה זה עם ישראל שקיבל על עצמו את התורה מרצון במעמד הר סיני. בהקבלה לכך כמו שאנחנו מכירים, במגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, רות המואבייה בחרה בלא נודע, נאחזה באמונה, ואמרה לנעמי חמותה: "עמך – עמי, וא-לוקייך – א-לוקיי". הסיפור של שלמה משלב בתוכו את קבלת התורה ואת ההליכה אל הלא ידוע.
הנס הגדול הגיע
סולומון נולד באדיס אבבה. "שם גדלתי, בשכונה בשם לאמלאם מאדה. מגיל שבע, בכל לילה לפני השינה התפללתי לעלות לארץ ישראל ולהצליח בלימודים. סיימתי 12 שנות לימוד באתיופיה, הרחבתי את מקצוע האסטרונומיה, והייתי בדרכי להגיע לאוניברסיטה. הלימודים היו חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי וגזלו ממני הרבה מאוד זמן פנוי, כולל זמן של בית כנסת".
סבא וסבתא של שלמה מצד אימו נולדו בגונדר, אמהרה, החלק הצפון המערבי באתיופיה. ״הם גדלו במסורת יהודית אבל הכירו רק את התורה, ׳אורית׳, ולא הכירו את התורה שבעל פה. אימא, שלה חמישה אחים, נולדה בגונדאר, ובצעירותה הלכה הרבה לבית הכנסת, בתגראיי (צפון אתיופיה, א"ה). גם היא וגם אבי היו בעלי נחלה במקום שבו נולדו, אבל עזבו והגיעו לאדיס אבבה. חיכינו כמשפחה 24 שנים בבית שכור כדי שנוכל לעלות לארץ ישראל. באדיס אבבה הם נפגשו עם אבי ושם נולדנו אחי, אחותי ואני".
לפני קצת יותר משנתיים קרה הנס. "קיבלנו את הבשורה שאנחנו בדרך לעלות למדינת החלום שלנו, לארץ אבותינו, למדינת ישראל. התפילות והתקוות שלנו הצליחו. שמחנו מאוד". כאמור, מאז עלייתה ארצה, המשפחה מתגוררת בצפת, במרכז הקליטה ׳כנען-מירון׳, ״שם למדתי כתשעה חודשים על יהדות ושם החלה ההיכרות שלי איתה", מספר שלמה. "באתיופיה, לבית הכנסת הלכתי גם בחגים וגם בצומות, והתפילות ברובן נאמרו באמהרית. שם ידעתי קצת מאוד על היהדות, על התפילות. חיינו לפי המסורת היהודית, אבל אחרי העלייה שלנו עשיתי גיור אורתודוכסי על פי ההלכה דרך קורס נתיב בצבא״.
את הגיור בצבא רצית לעשות או שהיית חייב?
״רציתי. גם אימי, אחי ואחותי עשו גיור פה במרכז קליטה״.
מה אתה יכול לספר על השירות הצבאי?
״אני משרת בתקשוב בפיקוד הצפון, בצפת. הייתי מצטיין פלוגתי של המחזור שלי בקורס נתיב בזיכרון יעקב. בית הדין שלי היה מעניין מאוד והדיינים היו נחמדים. לפני מספר חודשים כבר סיימתי את תהליך הגיור שלי".
ולמה היה חשוב לך לעשות גיור כהלכה?
״היה לי רצון לדעת יותר, לדעת הלכות, להתקרב ליהדות. למדתי את הסיפור שלנו – ׳ביתא ישראל׳, יהדות אתיופיה, חיינו בגלות מאז חורבן בית המקדש השני, בגלל זה לא הכרנו את התורה שבעל פה. אני ציוני ואני אוהב מאוד את ארץ ישראל".
אז היום אתה שומר מצוות?
״כן, מנסה להתחבר ליהדות, להתקרב לקב״ה. לא רק אני, גם המשפחה שלי שומרים מצוות, משפחה דתית״.
זה לא מובן מאליו, לשמור מצוות זה מחייב.
״אתה צודק, אבל זה היה הרצון שלי. כשהייתי ילד תמיד התפללתי. לפני השינה אומנם זה לא היה ׳קריאת שמע שעל המיטה׳, אבל תמיד עשיתי את התפילה שלי. גם בילדות ניסיתי להתקרב לקב״ה״.
איך החיים כאן בישראל?
״חיים מעולים ממש. אני יכול להשוות את החיים שלנו בין החיים שלנו באתיופיה לבין כאן בארץ ישראל, והחיים כאן הרבה יותר טובים. מדינה דמוקרטית, מערכת החוק באתיופיה לא כמו אצלנו, זה לא אותו הדבר. ישראל היא מדינת חוק. אבל, בעיקר ארץ קדושה, ארץ אבותינו, ובמיוחד ירושלים שהייתה החלום שלנו״.
שלמה מבקש לסיים עם כמה נקודות לחג השבועות. ״שם נוסף לחג הוא חג מתן תורה. בני ישראל אחרי יציאת מצרים הגיעו להר סיני וקיבלו מהקב״ה את התורה, את עשרת הדיברות. במעמד הר סיני התרחשו כמה ניסים, המעמד הזה מקודש לעם היהודי. כשמישהו מתגייר, כמו כל היהודים, הנפש שלו הייתה שם במעמד״. בעיני שלמה, ״באותו מעמד בעצם עם ישראל כאילו עשה גיור, הפך לעם קדוש״.
רות בגימטריה זה 606
יש דבר תורה שתרצה לסיים איתו?
"המדרש מספר כי בליל חג השבועות הראשון, הלילה שלפני המאורע החשוב של מתן תורה, בני ישראל הלכו לישון במקום לחכות לקב"ה. כשהתקרב הבוקר, הקב"ה כעס עליהם כדי שיתעוררו ומשה רבינו העיר אותם משנתם. כדי לתקן את מה שהיה הם היו ערים עוד לילה, ובנוסף קיבלו על עצמם שבשנים הבאות לא ישנו וילמדו תורה. את זה למדתי אצל הרב בבית הכנסת. במרכז הקליטה עושים כך גם, בחג השבועות לומדים כל הלילה בבית הכנסת".
שלמה הביא בפניי דרשה נוספת: "בחג שבועות יש מסורת לאכול מוצרי חלב. למדתי שבמעמד הר סיני, בעצם לאחר ה'גיור' שלהם, הם היו צריכים להיטהר. הם קיבלו את ההלכות איך לשחוט ולהכשיר את הבשר שלהם, שהפך מרגע קבלת התורה ללא כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה להשתמש ולאכול מאכלי חלב".
איך אתם עם גימטריה? נסיים עם עוד משהו קצר שהביא בפנינו שלמה, על כך שחז"ל לומדים, כי שמה של רות רומז לכך שהייתה גיורת: "רות בגימטריה זה 606. לפני מעמד התורה היו כבר שבע מצוות בני נוח שבהן מחויב העולם. אומרים שהיא קיבלה את שמה אחרי שהשלימה את ההצטרפות שלה לעם היהודי, כדי לקבל את כל תרי"ג המצוות". ■

דבר כזה עוד לא קרה לי

דבר כזה עוד לא קרה לי

01
לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, ולמרות זאת אכתוב כאן על איזה עניין שקרה לי ביום שישי שעבר.
מבצע ׳מגן וחץ׳ עוד היה בשיאו בימים רביעי-חמישי, וחיפשתי אחר מרואיין בנושא. סגרתי ריאיון עם ׳לשעבר׳ בכיר מאוד. שמחתי, הולך להיות מעניין. התקשרתי אליו בשעה היעודה והוא בכלל לא זכר שקבענו. "מילא, אדם עסוק", חשבתי לעצמי. התחיל הריאיון ואחרי שתי דקות, איך נאמר, הוא החל לאבד את זה. הריאיון:
02
"איך מחליטים לצאת למבצע צבאי רחב היקף בעזה?", שאלתי את הלשעבר, והוא השיב: "או שהמציאות מכריחה אותך ונוצרו תנאים כאלה שאין לך ברירה, כמו שקרה הפעם כשהג׳יהאד האסלאמי החליט שבגלל שמישהו שהתאבד בכלא בשביתת רעב, אז מותר לו לירות טילים על מדינת ישראל – או שאתה רוצה ליזום כאלה. שתי הדרכים לגיטימיות. הג׳יהאד האסלאמי הכריח אותנו, לא רצינו לחיות במצב שבו כל פעם שאיזה אחד מחליט למות בכלא בגלל שהוא לא רוצה לאכול, אז יורים טילים על שדרות. אז צריך לומר, ׳חבר׳ה, זה לא מקובל עלינו, ואנחנו נראה לכם איך זה לא מקובל׳..".
"החילוק שעושה מדינת ישראל בין הג׳יהאד לבין המאס, זה חילוק טוב?", הצגתי את שאלתי השנייה. הלשעבר ענה: "זה חילוק חיוני. מה, אם יש לך שני אויבים אתה רוצה להילחם בשניהם? למה שלא תפריד ביניהם?".
"השאלה אם אפשר לעשות את ההבחנה, הרי חמאס הוא הריבון", הקשתי, והוא החל להתעצבן: "שאלה מטומטמת! סלח לי שאני בוטה". ת׳אמת שחשבתי שהוא משיב בהומור, אלא שהוא המשיך בזעם גדול: "שאלה מטומטמת!! יש לך שני אויבים ואתה יכול להתמקד באחד מהם, אז למה לך להביא גם את השני לתוך המלחמה??".
"אולי גם חמאס יוצא מנצח פה?", ניסיתי לחזק את הקושייה המעצבנת שלי, והמרואיין שלנו קטע אותי והמשיך בעצביו: "מה הוא מנצח?! מה הוא ניצח? הוא נשאר בצד, אף אחד לא חושב שהוא עשה את זה בגלל אומץ ליבו. איך אפשר להכריז על זה בתור ניצחון? רק שוטים יכולים לחשוב ככה".
"הבנתי", עניתי מובך וחשבתי שנמשיך הלאה, אבל לא כך חשב הבכיר לשעבר: "איך חמאס יכול להכריז על זה בתור ניצחון, תגיד לי? יורים על עזה, הורגים את החברים שלו, פוגעים בארגון השכן – הוא לא עושה כלום ואתה עוד אומר שהוא יצא מנצח. נו, זה לא מטומטם?!".
מכיוון שהרגשתי שזה הופך לאישי, החלטתי להמשיך ולהקשות: "החמאס בכלל לא נפגע בסיפור הזה". תשובתו הייתה: "בוודאי שהוא לא נפגע, כי הוא לא עשה שום דבר, למה שיפגע?".
"מה זאת אומרת ׳לא עשה שום דבר׳?"
הלשעבר: "הוא לא עשה שום דבר, הוא לא ירה עלינו".
אחרי שתיקה של ארבע שניות בגלל ההפתעה שאחזה בי מהתשובה, ניסיתי להמשיך – "אבל חמאס עם כל הכבוד לג׳יהאד…", שוב הוא קטע אותי ואמר: "חמאס הוא רע, חמאס זה אנשים רעים, אבל מה זה שייך עכשיו. אתה יודע כמה אנשים רעים יש במזרח התיכון ואנחנו לא עושים להם כלום?".
למרות הזלזול שחשתי מדבריו, חשבתי להמשיך הלאה, כי בכל זאת, יש קוראים שמצפים לריאיון מעניין. "אני רוצה לעבור עכשיו ל…", התחלתי להגיד אבל הוא איבד את עצמו לדעת: "עזוב, עזוב, אני לא אוהב את הריאיון הזה, הריאיון הזה מטומטם… תודה רבה. התעצבנתי, הוצאת אותי מהכלים, אני לא אוהב את זה". "טוב, סליחה, להתראות". "להתראות", אמר וניתק.
כזה דבר עוד לא היה לי, מרואיין שמתעצבן משאלות. כעבור כמה דקות אחרי שהתאוששתי מהדברים שאמר לי (למרות שזה בעילום שם, לא פרסמתי את כל מה שאמר לי מפאת כבודו, כבודכם וכבודי) שלחתי לו הודעת וואטסאפ: "מעולם לא עצבנתי מרואיין. סליחה ושבת שלום", כך כתבתי בתקווה שיכתוב לי שבכלל הוא זה שצריך להתנצל.
אבל טעיתי, שום התנצלות, מעט הבהרה: "שבת שלום, אתה לא אשם", כתב לי, והוסיף: "השאלה הזאת נשאלת על ידי קבוצה לא קטנה של אנשים, חלקם מכובדים, שההבנה המקצועית שלהם דלה ולעיתים ילדותית. הם חושבים שאם יש פטיש גדול (צה"ל) צריך להשתמש בו שימוש מרבי ככל הניתן, ולכן מחפשים כל הזמן מסמרים ולא מבינים שלמכות הפטיש יש מחיר, חיצוני, פנימי וגם על הפטיש עצמו. שימוש יעיל בפטיש מחייב גם שכל ישר ולא רק יד חזקה, ולשאול תמיד מה רוצים להשיג בשימוש בפטיש ומה יהיה יום אחרי שמשתמשים בו. עוד הרומאים לימדו שאם יש מולך שני אויבים המשימה הראשונה ואולי הכי חשובה – זה להפריד ביניהם".
03
מה שלמדתי: לא משנה מי אתה, מה אתה עושה וכמה חשוב אתה – תמיד תהיה נחמד לאדם שמולך, גם אם אתה חושב שהוא כסיל גמור. אז אינני כסיל גמור ואני חושב שהשאלות שלי היו במקומן, אבל אולי הקב"ה סימן לי שכדאי שאקפיד יותר בכבודם של בני אדם.
שבת שלום. ■

יש לנו פה הכול

יש לנו פה הכול

כילד וכנער, וגם כחייל, יצא לי לראות פעמים רבות את העיר אלעד מבחוץ, לנסוע בסמוך אליה ובמקסימום לעמוד בתחנה שממנה עולים על האוטובוס לפתח תקווה או לאוניברסיטת בר אילן. אך לבושתי, מעולם לא נכנסתי לעיר וחוץ מזה שמדובר בעיר חרדית לחלוטין, כך חשבתי, לא היה לי מושג מה יש בה ומה היא מציעה. כי מה לי ולה.
אלעד הוקמה בשנת 1998 וכעבור כשמונה שנים הוכרזה כעיר בישראל. מתגוררים בה כ-50 אלף תושבים, כעשירית מהם דתיים לאומיים. הקהילה הדתית לאומית באלעד יציבה, מנהלת חיים קהילתיים וחיי תרבות ופנאי עשירים, ומבוססת במוסדות רבים בעיר, כולם במבני קבע, בתוספת ממשק הדוק עם ההנהלה הבכירה בעיר. ״רב הקהילה שלנו, הרב אברהם נחשון, ממפוני ימית ותושב גוש קטיף ובית אל לשעבר – מתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל״, אומר בשיחה עם 'גילוי דעת', המשנה לראש העיר, עו״ד יניב בדלוב. ״יש פה 13 בתי כנסת שכאשר כל בכנסת זה בעצם תת קהילה קטנה.
״יש לנו כציונות דתית גם מעורבות בקהילה החרדית, שזה סוג של שליחות שאנחנו רואים לעצמנו. אנחנו חיים בעיר מעורבת שרובה חרדית, ובכל זאת אתה יודע יש פה ניואנסים כאלה קטנים, למשל אירוע יום העצמאות, אירוע שבמקום אחר לא היה עובר חלק. אני לא רואה אירועי יום העצמאות בביתר או במודיעין עילית. פה אתה רואה שיש סוג של סימביוזה טובה, חיובית״. ראש העיר, ישראל פרוש, הוא אשכנזי-חסידי. ״הוא מאוד מאוד אוהב אותנו ותומך בנו, ובכלל, יש פתיחות רבה מצד החרדים בעיר, הם מכילים, מבינים ומזדהים״.

היעד שלי בבחירות הקרובות להגיע לשלושה נציגים במועצת העיר. בבחירות הקודמות היו חסרים 34 קולות להביא עוד מנדט או שניים. גם חרדים פונים אלי לעזרה

עו״ד יניב בדלוב, המשנה…
חובת מצוות כיבוד הורים

חובת מצוות כיבוד הורים

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
הטובים למשטרה

הטובים למשטרה

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
לא מתנצל על הסרטון<br>של בנות האולפנה

לא מתנצל על הסרטון
של בנות האולפנה

זה קרה בסוף שבוע שעבר, וזה עדיין מרגיז אותי. כמה…
אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

זה קורה פעם בשנה ולמשך מספר שבועות בודדים בלבד: פריחת…
"פורום קהלת אוכלים נזלת"

"פורום קהלת אוכלים נזלת"

01מעולם לא כתבת על אופנה. מצד שני תמיד יש פעם…
קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

01אין טעם להתחמק מזה. הורות. לכתוב על הורות. אז כמו…
הדיקטטורה הישראלית

הדיקטטורה הישראלית

01שלא ישקרו לכם. מה שקורה היום במדינת ישראל זה דיקטטורה.…
להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

01רצח שני האחים לבית משפחת יניב, הלל מנחם ויגל יעקב…
תגיד לי מה אתה רוצה

תגיד לי מה אתה רוצה

01כשקמה עלינו ממשלת בנט-לפיד לא התחברתי בכלל לקריאות "המדינה היהודית…
כך נוטעים היח״צנים

כך נוטעים היח״צנים

01איזה חג יפה הוא ט״ו בשבט. לרוב הוא מספק לנו…