01
השבוע קיבלתי את הודעות הוואטסאפ הבאה: ״שלום רב, אני נהנה לקרוא את הטורים שלך בשבת ב׳גילוי דעת׳ ומתרגש מהם. רציתי להוסיף לך סיפור קצר: כך אחיך וגיסתך גרמו לי להפסיק להיות גנב.
גדלתי בשכונה שבה גר אחד מאחיך. עד כיתה ז הייתי גונב דברים על בסיס קבוע: מהמכולת, מקופות צדקה, מתיקים של ילדים, פורץ לבתים בשבת אחרי שביררתי מי נסע. כמעט ולא נתפסתי. לאן זה היה ממשיך? לא ידוע. מאיפה זה נבע? כנראה מהחוסר שהיה בבית.
יום אחד פרצתי למשפחת שכטר (אחיך) אחרי שווידאתי שהם לא נמצאים בבית. מצאתי מגירה עם שטר ולקחתי. המשכתי לחפש ותוך כדי מצאתי אלבום עם תמונות. עיינתי, ראיתי תמונה של… (אחיך וגיסתך) או אז הציף אתי רגש לא ברור שהתערבב בו טוב ורע. רגש של בושה על שאני לוקח לאנשים הטובים האלה עם הפנים המאירות משהו ששייך להם. יצאתי מהבית שלהם והתחלתי לבכות כמו תינוק, שעה שלמה.
מאותו ערב לא גנבתי יותר בחיים״.
02
הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו לא מבינים כמה הדברים הקטנים שאנחנו עושים משפיעים בצורה משמעותית על האנשים שסביבנו.
לפני כמה שנים הרציתי בעיר אשקלון לצוות של אחד מבתי הספר בעיר, לקחתי את אחת מבנותיי על מנת שלא אסע לבד ובעיקר כדי שיהיה לנו זמן איכות ביחד. החניתי את הרכב ברחוב ונכנסתי לבית הספר. התברר לי שהאולם שבו נמצאת ההרצאה נמצא במרחק מהאולם שבו הייתי. מכיוון שהייתי צריך כבר להתחיל את ההרצאה ביקשתי מבתי שתיקח את הרכב ותביא אותו ליד האולם.
לאחר מכן התקשרתי שוב לבתי ואז היא לא ענתה. לאחר כמה צלצולים היא ענתה ואמרה לי בבכי: ״אבא, אני מתנצלת עשיתי תאונה עם הרכב״. אמרתי לה: ״הכול בסדר, תירגעי, את צריכה שאני אגיע אליך?״, היא אמרה לי שלא אגיע ושהיא מגיעה אליי. כשהגיעה אליי ראיתי מייד את הדפיקה בצד האחורי של הרכב. חיבקתי אותה ואמרתי ״הכול בסדר אהובה לא קרה כלום״. והבת שלי ענתה ״אבא, אני לא אשכח את התגובה שלך כל החיים״.
חשוב שנבין שישנם הרבה אנשים סביבנו שבתגובותינו ובמעשינו אנו יכולים להשפיע על הרגשתם בצורה משמעותית שתשפיע על חייהם. אני כמו כולם לעיתים רבות מפספס וטועה ולא נותן את ההרגשה הטובה והנכונה לקרובים לי ולאנשים שסביבי, וכמה שההרגשה שלי רעה כשאני מפספס.
03
ואסיים בסיפור מרגש ששלחה לי מישהי לפני זמן מה, מישהי שקנתה מספר ספרים שלי:
״לפני קריאת הספר חשבתי שמעולם לא נפגשנו, מעבר לחברות בפייסבוק. בקריאה כעת נזכרתי שלפני שנים הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים, וכדי להיכנס לשירותים היה צריך לשים שקל. הנחתי כמה פעמים את השקלים ומשום מה הדלת לא נפתחה או שנפתחה ולא הצלחתי להיכנס.
כשנגמר לי הכסף היה מי שהציע שאגש אליך, מנכ״ל התחנה המרכזית, וגם הסביר לי איפה אוכל למצוא אותך.
פגשתי בך. אתה ראית אותי עייפה ותשושה. שאלת אותי אם אכלתי? וכשהתביישתי לענות נתת לי סכום גדול ממה שהייתי צריכה. ניגשתי להתפנות ובהמשך לקנות פלאפל ושתייה, ויצאתי לדרך שמחה ובהרגשה נפלאה.
הרשימה אותי מאוד השאלה על האוכל. ואכן, הייתי רעבה עד מאוד. גם הוספת שאינני צריכה להחזיר לך ושאמשיך לעשות טוב בעולם לאדם אחר. (אינני מדייקת במילים).
כשחזרתי הביתה התקשרתי לחברה טובה כדי לספר לה. כמובן שלא הוספתי כמה הייתי רעבה. התביישתי בכך מאוד, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי… היה לי כסף רק בשביל כרטיס הנסיעה באוטובוס. הכסף שנתת לי היה מתנה כל כך במקום ובסבר פנים יפות, והכי חשוב שנתת לי הרגשה כל כך טובה. חוזרת להמשיך לקרוא את הספר…״.
מאיה אנג׳לו כתבה פעם את המשפט החכם מאוד הבא: ״למדתי שאנשים ישכחו מה שאמרת, אנשים ישכחו את מה שעשית, אך אנשים לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש״.
