השבוע כולנו ב״ה זכינו לשמוח בפעימות הראשונות של החזרת החטופים ואני רוצה להסב את תשומת ליבכם לכך שכל המשוחררים היו נשים וילדים, למעט גבר אחד. איך כתב לי מישהו: ״מרגיש כאילו דם הגברים פחות נחשב״. כמובן שיש הבדלים בכוחם הפיזי של גברים ונשים, וגם ברמה המנטלית בכל התרבויות לא דומה דין אישה שבויה לגבר שבוי. אבל בואו לרגע נסתכל על הסיטואציה ולא נקבל אותה כמובנת מאליה.
עם השנים המאבק למען זכויות נשים ושוויון מגדרי תפס תאוצה אבל שכחנו שגם הגברים מתמודדים עם לא מעט אתגרים ודעות קדומות. לדוגמה: לגברים אסור לגלות חולשה או פחד, הם צריכים להיות ״מצ׳ואים״ וחזקים כל הזמן. פנתה אלי אישה שהרגישה שזה שבעלה מפחד מהמלחמה מאוד מוריד לה ממנו והיא פחות מעריכה אותו וכתוצאה מכך מרגישה גם פחות בטוחה.
כדאי לציין שגברים נוטים הרבה פחות לבקש תמיכה בבעיות נפשיות, ראו ערך פוסט טראומה לאחר מלחמה, ובדיוק בגלל ההנחה הזו שאסור להם להישבר והם חייבים להיות ולהיראות חזקים. עניין נוסף – גברים נתפסים הרבה יותר ככוחניים ואלימים. קיבלתי פנייה בשבוע שעבר מבעל שעובר התעללות נפשית ופיזית על ידי אשתו והוא מפחד להתלונן מחשש שלא יקבלו את התלונה שלו, אשתו בעצמה מאיימת עליו שהיא תתלונן עליו שהוא הכה אותה והוא מרגיש שידיו כבולות.
כיועצת זוגית אני פוגשת לא מעט נשים שגדלו עם מלחמה סמויה בין המינים. מי המין הנעלה יותר? שומעת נשים שבלי לשים לב שמפחדות מגברים או מזלזלות בגברים רק משום שהם גברים. והנה פתאום מגיעה המלחמה וחושפת לפנינו את המין הגברי במלוא תפארתו – זה שמוכן להקריב את עצמו, את גופו, את חייו ואת נשמתו, עבור נשים, ילדים או גברים אחרים. אני בטוחה שאם נשאל את אותם בחורים וגברים שבשבי האם הם היו רוצים שנשחרר אותם או את הנשים והילדים התשובה הייתה ברורה: הנשים והילדים קודמים. אני לא מבקשת כאן חס וחלילה לשנות את היוצרות, אני כן מבקשת שנשים לב אליהם ונזכור לומר להם, תוך כדי ואחרי המלחמה – תודה! ■
