גליון 511

מגזין

החימוש האנושי של חומש

הסיפור על חומש ממשיך להכות גלים והדים • הבאנו את הסיפורים האישיים, האנושיים, מנקודת מבטם של אלו ששם • והלוואי שהגלים יצליחו לבקוע את האבן

הסיפור על חומש ממשיך להכות גלים והדים • הבאנו את הסיפורים האישיים, האנושיים, מנקודת מבטם של אלו ששם • והלוואי שהגלים יצליחו לבקוע את האבן

"יודעת שקהילת חומש, בחורי הישיבה, האברכים, נשותיהם וילדיהם הם כעת ה"כדים" ו"הפשתן" שבורא עולם מכה בהם כדי לתת לעם ישראל הצצה קצרה לבנים והבנות הצדיקים והצדיקות שלו שמוסרים את הנפש"

לימור סון

לימור סון, אלמנתו של שולי הר מלך הי"ד, חברה בגרעין "חומש תחילה"

אני ניצבת אל מול חופה. "שמח תשמח רעים אהובים", שרים כולם. חברה טובה שעומדת לצידי מניחה יד רכה וזהירה על הכתף: "לימור, היה פיגוע בציר שבין חומש לשבי שומרון, יש פצוע אנוש, יהודה דימנטמן", לוחשת.
הלם, בקושי מספיקה למלמל כמה פרקי תהילים ומישהי בקהל לוחשת בעצב "ברוך דיין האמת! הודיעו שיש הרוג" רגע אחד, נשמות שמתחברות ונשמה שמסתלקת, בית שנבנה ובית שנחרב. אני טסה במנהרת הזמן וכאילו שלא עברו כל השנים הללו, כל כך הרבה דמיון ,שולי ויהודה הי"ד, מאבק ומסירות נפש על ארץ ישראל ועל חומש בפרט, שניהם בני 25 במותם, מותירים אחריהם אלמנה צעירה וילד קטן, משפחה כאובה ומתגעגעת אבל גם מורשת ענקית. 

איזה תסריט מקורי בורא עולם? מה אתה מבקש ממני כעת כשהלב בוכה את השבר אבל הנשמה מבקשת לשמוח בבניין הבית הזה? קרועה מבפנים אני מתאמצת להישאר לסבב אחד של הריקודים לשמח אפילו במעט את הכלה ואמה.
עם סיום הסבב, חוזרת הביתה, מחליפה את בגדי החתונה ונוסעת לאתיה. אתיה האצילית, העדינה, גיבורת הרוח. אתיה ואני מחליפות מבט וחיבוק כי במפגשים הללו לא צריך הרבה מילים.
"לימור, כשהודיעו לי על יהודה מיד אמרתי שאני לא רוצה להיות את", אומרת לי בקולה העדין, לא מעכלת, מזכירה לי איך גם אני לא רציתי להיות שם…
מתאמצת להתנחם ולהתעודד. בתוכי מתנגנת התורה שלמדתי מפי המורה שלי, הרב יונה גודמן, את הפירוש על הפסוק "ה' צדיק יבחן" שנאמר ביחס לאברהם אבינו, ורבי יהונתן שמביא את המשל על מוכר הכדים, שכדי להציג את איכות הסחורה שלו הוא מכה על הכדים שיש להם את היכולת לעמוד בהכאה. ויש את המשל הנוסף של רבי יוסי בן חנינה על הפשתני שמכה בפשתן המתאר איך בעצם ההכאה הוא מתקן ומשביח את הפשתן ומפיק מהפשתן איכויות אחרות שלא היו בו קודם.
יודעת שקהילת חומש, בחורי הישיבה, האברכים, נשותיהם וילדיהם הם כעת ה"כדים" ו"הפשתן" שבורא עולם מכה בהם כדי לתת לעם ישראל הצצה קצרה לבנים והבנות הצדיקים והצדיקות שלו שמוסרים את הנפש: באהבה, באמונה, בתמימות ובענווה אמיתית כבר 16 שנים, יום ולילה, לתקן את חטא הגירוש במאבקם שקול התורה ימשיך להדהד על אדמת חומש ושחלילה שועלים לא יהיו מהלכים בה.
הבנים הצדיקים שמכוחם ביום חמישי האחרון צעדו אלפים רבים לחומש לא שתו ליבם למזג האויר הקשה, לבוץ ולאיומי המחבלים, צעדו את המשך דרכו של יהודה הי"ד.
חומש הפכה לסמל של מסירות נפש ובגלל הבנים הללו היא מצליחה כל פעם מחדש לעורר את הלבבות ולגייס את עם ישראל בהמוניו. הבנים האלו שיודעים שהדרך לגאולת ישראל עוברת בחומש ונקנית בייסורים, ובורא עולם מביט כאב גאה, כולו רצוף אהבה, בשיירה המופלאה הזו הצועדת בדרך העולה לחומש ואומר לכל מי שעוד רוצה להקשיב ולהאמין "אלו הבנים שלי, אלו הבנים!".

הדס מנטינבנד ממפונות חומש

חייב להיות לנו

שישי בצהריים. באמצע הכנות לשבת ישי מקבל טלפון: "אין לנו מישהו עם נשק לשבת, אתם יכולים לעלות?".
אז העמסנו את הרכב באוכל, פינוקים ששלחו לבחורים ושמיכות, הרבה שמיכות… אני עם בטן הריון נכבדת…
הגענו לצימר. וואו. צריף קטן שהבחורים דאגו לנקות לפני. נס.
יש דלת אבל זה לא כל כך משנה כי אין קיר…
אנחנו עולים לקבלת שבת. הבחורים אלתרו עזרת נשים מאיזו מפה ושמיכה שתלו. אני עטופה מיליון שכבות. 

הם מתחילים לקרוא שיר השירים ואני מניחה את הראש על השולחן. נהיה לי חם.  איזה גיבורים הם. אני נמצאת פה עם בעלי באיזה שבת רומנטית, אבל הם פה כל הזמן! לא משאירים את חומש לבד לדקה, גם כשיורד גשם וקפוא ואין להם גג כי בדיוק היה פינוי. גם כשאתה הבחור היחיד בחומש כי בין הזמנים וההוא בדייט וההוא בחתונה. גם כשכבר לא היית בבית חודש אבל אם לא תישאר שבת לא יהיה מנין. גם כשבדרך לחומש זרקו עליך אבנים ובקבוקי תבערה. וגם…

"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", אני מרימה את הראש מהשולחן. יש לי דמעות בעיניים מהתרגשות. ה', תשלח לנו גאולה,

אנחנו עושים רק למענך!

מוצאי שבת אנחנו יורדים הביתה לחימום והם נשארים שם למסור את הנפש, לחיות על קידוש ה' ולמות על קידוש ה'…

בהלוויה של יהודה אמר הרב שטטנר ארץ ישראל היא או לנו או לאף אחד וזה חייב להיות לנו!

חייב! 

אושרית וונדי אשתו של מנהל ישיבת חומש

פרס לטרור

הגענו לישיבת חומש כחודשיים לאחר החתונה. שמואל בעלי עוד במהלך התיכון היה קשור לישיבה, ואני הכרתי את הישיבה מאחי, שהיה מגיע להשלים מניינים בשבתות, במערות…
כשהגענו כבר היו שלושה אברכים ולפחות 10 בחורים. העלייה לחומש הייתה בסביבות רבע ל9 בבוקר וירידה לא לפני 9 בערב ולפעמים גם 11 בלילה. במשך השנים הישיבה גדלה, התבגרה, או שאולי אני התבגרתי, בחשיבה, בהבחנה מה חשוב.

אני חייבת להגיד שאין פה חבר'ה שמחפשים אטרקציות, הרס, מרדפים, או שריפות. יש פה חבר'ה רציניים, שלומדים תורה במסירות מעוררת השראה! כאלו שמיד אחרי אירוע או הרס, מתיישבים חזרה ללמוד, בלי לדוש במה שקרה. חבר'ה רציניים, אחראים, הם חייבים. הישיבה מצריכה אחריות בהרבה מובנים, אוכל, נקיון, תאורה, ביטחון.
תראו לי ישיבה שעושים בה תורנות שמירה בכל לילה, שהבחורים בה אחראיים על חימום האוכל, הכנות לשבת, צנרות מים וכו'. בניגוד לסטיגמה רובם מתגייסים לצבא.
לפני שנתיים שמואל בעלי נכנס לניהול הישיבה. אני חושבת שמאז אני יותר ויותר מעריצה את הבחורים והרב אלישמע.
פתאום מאחורי הקלעים אני שומעת את כל החשיבה שיש מאחורי כל דבר, את האירועים המשוגעים שהם עוברים, ובלי לעשות הרבה רעש – מתמודדים, וממשיכים הלאה.
הקהילה שלנו היא באמת משפחה, לא בקטע הלוחץ והנכנס לחיים.
כמו זוג נשוי שיש לו מטרה משותפת, ככה אנחנו מאוחדים סביב מטרה גדולה, שלא פעם אנחנו מקריבים בשבילה מעצמינו.
הפעם הקרבנו קורבן גדול יותר. לא אנחנו: הצבא, השרים, הממשלה שהפקירה אותנו, למרות שדיווחנו להם, למרות כל עליית המתח בתקופה האחרונה.
והאבסורד הוא שבמקום לחזק את הישיבה, להראות לרוצחים שלא יעזור להם, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל,
המדינה מתקפלת ורוצה לתת פרס לטרור – להרוס את חומש.
למה פרס? כי מי שרוצח ומקבל במתנה אדמה – ימשיך לרצוח!
יום שישי האחרון, שבוע אחרי הרצח החריבו בתי משפחות בחומש. פלוגת מגב עומדת בכניסה לחומש ומונעת מכל איש או ציוד להיכנס.
תבינו, אנחנו ישיבת חומש, לא מחפשים מאבקים, אנחנו פשוט רוצים ללמוד תורה. בחומש.

אריאל הורביץ בוגר ישיבת חומש

חומש- תאמין שיכולים לתקן

המאבק על חומש אמנם זוכה לתהודה רחבה בימים אלו אבל כידוע לכולכם הוא לא התחיל היום.
המאבק על חומש התחיל מהרגע בו גורשנו מהישוב לפני יותר מ15 שנה.
הגירוש מצפון השומרון חמור שבעתיים מהגירוש מגוש קטיף, כמו ההבדל בין החוטא לתאבון לחוטא מזלזול. בגוש ברחנו מפחד אבל את חומש ואת צפון השומרון עזבנו כיון שלא הערכנו את המתנה שקיבלנו מהקב"ה. לא את מתנת חומש, את מתנת ארץ ישראל כולה. 

מי שלא חולם לשוב לחומש (תחילה) לא חולם באמת גם על תל אביב. הוא רק במקרה בתל אביב ואם ימצא מקום יותר טוב עם נדל"ן יותר יקר, הוא יסכים גם לעבור לאוגנדה. זה או שאנחנו מאמינים בקדושתה ושלמותה של ארצינו, או שאנחנו תופסים אותה כמקום גאוגרפי כמו כל מקום אחר בעולם.
המלחמה על חומש היא לא מלחמה על עוד מקום בארץ ישראל אלא מלחמה על ארץ ישראל כולה – חומש תחילה.
הרכבת של הגאולה יצאה לדרך.
בתקופת הגירוש חבר שלי היה עצור בשב"כ. כשנשאל – מדוע אתם כל כך מתנגדים לגירוש, הרי הרכבת של הגירוש כבר יצאה לדרך ואתם רק תוקעים לה מקלות בגלגלים, הוא השיב: משל יפה, רק בדיוק הפוך. הרכבת של הגאולה יצאה לדרך ואתם – המגרשים – תוקעים לה מקלות בגלגלים.
זה החידוש של הישיבה בחומש. היא קובעת סדר יום חדש, לא נגררת ומנסה לתקוע מקלות בגלגלים לרכבות שיוצאות לדרך אלא מובילה סדר יום חדש – סדר יום של גאולה.
האחריות בידינו.
היינו יכולים לשבת בבית מדרש רגיל לצאת לרחובות ולקרוא לראש הממשלה. את זה עשינו לפני הגירוש, הישיבה בחומש לא קמה כקריאה לראש הממשלה. היא קריאה לרבש"ע, וככזאת היא חייבת להיעשות למעלה מכל החשבונות הארציים. זעקה שיום יום מבקשת סליחה בשם כל ישראל על המאיסה בארץ ישראל והבגידה בה. היא עומדת כמגדל אור איתן שמסכים לקחת אחריות ולקפוץ לים מתוך אמונה שאם רק נאמין בעצמינו וברצונו הגדול לגאול אותנו נזכה שהים יקרע.

דוד לסר לשעבר מנהל ישיבת חומש

אתה נוסע הערב לחומש?", שאלה אותי אשתי ביום חמישי ההוא. ההתלבטות היתה קבועה. אין כמו לילה בחומש כדי לקבל חמצן שמבעיר את הנשמה באידיאולוגיה, באהבת הארץ והתורה בפשטות ומסירות.
אבל אין כמו לילה בחומש בשביל לאתגר את מי שזקוק לקליטה רצופה בטלפון. לרטט של הוואטסאפ. לרעש החיים שכאן בציוויליזציה. וזו תמיד דילמה והכרעה מחדש שאני אוגר כוחות ונוסע. כדי לקבל כוחות. "באותו יום חמישי נשברתי. לא תכננתי לנסוע. אפילו טרחת ההכנות לשבת ניצחה את המאמץ הנפשי שלילה בחומש דורש.

לא חלפה שעה וכבר הייתי בדרכי לחומש. 

מעורבב ברגשות בין פרידה מדימנטמן לבין מליון אכפתיים שרוצים לפעול. כל אחד כדרכו.
ובין כל הדיונים, מתגנב החשש שהרצח ינוצל על ידי חורשי הרעה ויביא לסוף הישיבה חס וחלילה.
כבר שנים שישיבת חומש חיה בנס, פעם בבג"צ ופעם במנהל האזרחי, פעם משטרה וכתבי אישום, ואפילו לעיתים ערבים שמאיימים להיכנס לחומש ולפגוע.
ולכל אורך התקופה הזו שהנס מתרחש לנגד עינינו, יש קו מנחה אחד ברור לישיבה – אנחנו חייבים להיות בחומש. וכמה שיותר.
בחורי הישיבה הם האריות שמשלבים את לימוד התורה עם לקיחת אחריות. לא תורנות מטבח קלאסית או תורנות שטיפה לבית המדרש.
כאן התלמידים מתכננים כל צעד: איך לבנות? איך להיטיב את תנאי המחיה? איך לחזק את הבטחון במקום? את מי אפשר לחבר או לגייס למשימה הזו שנקראת חומש?
וכל השאלות הללו רק מעצימות את לימוד התורה, את עבודת התפילה ויוצרות חיבור שלם של תורה ארץ ישראלית מופלאה.
לפני כשנה דיברתי עם יהודה הי"ד. דימנטמן. הוא שיתף אותי במחשבות לעלות לשאנור. "יאללה, הגיע הזמן כבר", הוא אמר והוסיף שחייבים למצוא חבר'ה חדשים למשימה כי בחומש חייבים להישאר.
בחומש חייבים להישאר. זה קו מנחה שכמנהל ישיבה אתגר אותי לא פעם. בפעל כל שעה ודקה בחומש עושים מאמץ של שעות וימים. כי חייבים להישאר בחומש.
וכך, בשבוע הסוער שחלף, שבוע של כאב עצום, של הלם של חשש מעתיד חומש, דבר אחד היה ברור: בחומש חייבים להישאר.
כשכולם נוסעים ללוייה בירושלים, יש חבר'ה שמתנדבים להישאר. כשכולם מסתובבים בכל מקום להביא ולגייס עוד אנשים לצעדה: יש חבר'ה שמתנדבים להישאר.
וכשעשרות אלפים צעדו בסך לחומש והצהירו שבחומש חייבים להישאר, קיבלו בחורי הישיבה השבורים מאבדן יהודה, תנופה וחיות להמשיך ולהישאר בחומש.
זה לא קל להישאר בחומש. אבל זה הבית שלהם. של הבחורים. של האברכים. של המשפחות. זה מקור החיות שלהם ומה שנותן להם כח להמשיך ולצעוק בעולם: מוכרחים להישאר בחומש. מוכרחים לתקן את החרפה של מאיסת הארץ.

הלל ועמיחי בן פזי ממפוני חומש

– ביני מה זה חומש?
– חומש?
– כן.
– אמא זה פשוט חומש.
– מה עושים בחומש?
– לומדים ומשחקים
ובונים מחנה שווה מהמון אבנים
ונמצאים שבת
ומטיילים למערה התחתונה והעליונה

וחולמים ומתכננים איך הולכים לגור בחומש
ומארגנים מחצלת והמון בגדים חמים
כי בלילה תמיד קפוא
ומשהו לעקיצות. ואוכל, שמתקלקל…
אבל לא נורא.
ועולים לראות את הבית של שטא
שבדיוק פרקו
אבל אבא והבחורים כבר בנו להם חדש
ואומרים להתראות לאבא כי הוא עולה עכשיו לחומש
ורוצים לבוא גם ולפעמים אמא מרשה
ואז עולים ללמוד עם אבא בחומש!
ובגן בונים מקווה מהחול
כמו המקווה שהבחורים בנו בחומש
ובמגנטים בונים בית
ומפרקים
כי היה פינוע (= פינוי)
אבל לא נורא, בונים במקום אחר בשטיח.
ואם יש פינוי זה אומר שהיום מכינים עם אמא עוגה
או רוגלכים
והילדים מגלגלים ומצרפים ציור ופתק
לבחורים הגיבורים של חומש.
ויש בנאים
ויש כבאים
ויש חיילים
והם כולם של חומש
ומשחקים כל היום בבנאים של חומש
ולפעמים יש שריפה בקיץ כשחם
ואז הם כבאים.
והילדים כל כך אוהבים לראות בחומש
את הכפות כיבוי הענקיות והמפוח
והם שואלים,
אמא, הבחורים הם גם כבאים?
אז הם בנאים.
כי כשיש פינוי צריך לבנות את הישיבה,
וכבאים
כי יש שריפה ענקית ענקית בחומש
ואבא חוזר עם ריח חזק של אש
ויש לו טיפה כוויות ברגלים
בגלל שהיום הוא עלה עם סנדלים
אז שמים לאבא פלסטר עם אלוורה
ושואלים אותו אם הוא ראה כבאית ענקית משפריצה מים?
ואבא אומר שכן, אבל היא הגיעה כשכבר כל האש כמעט נגמרה.
והם גם חיילים כי יש להם רובה וכי הם השומרים של חומש
ומי שיש לו רובה והוא שומר אז הוא חייל.
ואמא למה אין להם בגדים ירוקים של חיילים?
– כי הם חיילים, אבל בלי הבגדים.
ועכשיו שובי שואל:
– אמא אבל למה המחבל ירה על דימנטמן?
– כי הוא רשע מאד! ובגלל שיש מריבה למי שייכת ארץ ישראל
והם רוצים להעיף את כל היהודים מארץ ישראל
– ואמא, מי מנצח?
– אנחנו!
– אמא, ראיתי את דימנטמן נוסע באוטו עם עגלה לחומש
-נכון.
– והיה שם מיכל ענק של מים שחור כזה
-כן, זה העוקב מים…
וכמה שהילדים מעריצים אותם
את הבחורים והאבאים של חומש
וכמה הם מחכים ש-
"הפאות הקטנות שלי יהיו מספיק גדולות כדי שאני אוכל ללמוד תורה בחומש".
– אמא, זה לא כיף לדימנטמן כי הוא כבר לא יכול ללמוד תורה בחומש.
– הוא לומד תורה עם ה'.
– מה? יש בית מדרש כמו בחומש בשמיים?
– כן, של כל היהודים הצדיקים שנהרגו על קידוש ה'.
ערב.
אבא חוזר מחומש.
המון בוץ בנעליים
בוץ של חומש
ריח משכר של תנור העצים.
-היה קפוא?
האוהל החדש חסם טוב את הגשם?
היה בסדר בדרך?
– אמא, אז עכשיו נגור בחומש.

הרב גדי בן זמרה רב אולפנת לבונה וממקימי ישיבת חומש

חומש – קצה הקרחון

ההחלטה האומללה לגדוע את פעילותה של ישיבת חומש, תוך כדי ה"שבעה" הרתיחה את הדם. תשובת ההמונים על ערלת ואטימות הלב לא אחרה. למעלה מחמישה עשר אלף איש ואשה, נער ועולל, עלו בגשם ובקור, לזעוק חמס על העוול הנורא. אתם, מקבלי ההחלטות, עד הדיוטא האחרונה ירדתם?! "הלא אנשים אחים אנחנו"! ואני הקטן, המלווה את הישיבה מיום הקמתה, איני מתפלא ובהתאמה גם איני מאוכזב. אנסה לנתח את העובר עלינו ברמה הציבורית מנקודת מבטי הדלה.

 

כבר נאמר, כי ארועי לוד, עכו, הלינץ ברעננה, סנדק, הירי בסורוקה, הטרור החקלאי בצפון ובדרום, ההטרדות בדרום ת"א, הטרור הלהטב"י, מתווה הגיור ועוד ועוד, קצרה היריעה… חוט אחד ארוך מקשר בין כל האירועים. האם החלפת ממשלת בנט-עבאס בממשלת ימין תעלה ארוכה למכותינו? לעניות דעתי – לא! ולא רק בגלל שממשלות הימין לדורותיהן אינן יודעות משילות מהי. ממשלה ימנית תהיה אמפטית יותר, האווירה תהיה נעימה ומחבקת יותר אך במהות דבר לא ישתנה והלוואי ואתבדה. השבר עמוק. יש שינעצו אותו במהפכה החוקתית של ברק בשנות התשעים, ויש שירחיקו עד הגדרות היסוד של המדינה הדמוקרטית במגילת העצמאות [מדינת ישראל – "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין"].
כל ממשלה שתקום, מחויבת ל"מסגרת" שהולכת ומזקקת את עצמה מכל הבעה יהודית, מסגרת שקופה וחלולה שזהותה מובחנת בחוסר זהותה. ה"ביחד" הישראלי, המרקם העדין והשברירי [4 השבטים של רובי ריבלין], ישרוד אם רק ישכיל לנקות את עצמו מכל סממן יהודי. השתלבות המגזר הערבי בחברה הישראלית זוכה להעדפה ולגיבוי מלא, כולל מורות ערביות המחנכות את ילדי ישראל בחינוך הממלכתי. אך הצלחת התהליך מותנה בהסרת כל סיג יהודי. הרזולוציה יורדת עד לרמת הטופס המקוון [הורה 1 הורה 2 וכו'] עובר ביסודיות על כל אגפי השלטון, משרד אחר משרד, עד לבנק הדם… מאידך, כל "בליטה" יהודית [מצעד הדגלים בלוד לדוגמא] במרחב הציבורי מהווה איום קיומי על אחדותה של החברה הישראלית. המשתמש במושגים כאומה, אחווה יהודית ועם ישראל, מתחיל לחוש "גלי קור" כשהוא מעלה אותם לשיח התקשורתי הכללי.
כל זה מתעצם לאין ערוך כשנושאי הדגל היהודי בראש כל חוצות נושאים את בשורתם לא רק בגאון, אלא בכיף, נהנים מכל רגע, משתעשעים בסודם, מתפלאים ובושים קצת כיצד הם אנשים פשוטים כל-כך, נושאים חן בעיני ה', מלאי געגועים וציפייה לחידוש אמתי.
המערכת כולה "מתהפכת" על אנשים מוזרים אלה, שאינם מבינים דבר ומתעלמים במופגן מכל מה ש"רציני ויציב" במדינה הזאת. ומה לנו לעשות בעת הזאת? – "עמו אנכי בצרה". יהודים נקלעים לצרה בחומש – אחת ה"בליטות" היהודיות הבולטות המורדת ברוח הישראלית העכשווית – בלוד, ובכל מקום, לא נעמוד מנגד! – פשוט להיות איתם. יהודים אוהבים וערבים להם. אין טעם לחכות ל"מישהו מלמעלה" שיסדר את העניינים – הוא פשוט לא שם! "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק".

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'

אנשי ימינה מרגישים כנראה לא נעים מול מראות ההרס בחומש, ומול הידיעה שהתקבלה החלטה מדינית של הממשלה שהם חברים בה, לסגור סופית את הישיבה בעקבות הרצח של יהודה דימנטמן הי"ד ולתת פרס לטרור.
במקום לעשות עם זה משהו ולהציב אולטימטום בדרישה להשארת הישיבה הם מפיצים פייק ושקרים כדי להצדיק את חוסר המעש שלהם ולפזר מסך עשן. אני כידוע מלווה את חומש הרבה לפני הגירוש – דרך חברי שולי הר מלך הי"ד שהיה הראשון לעבור לישוב כדי לחזק את תושביו, ומאז ימיו הראשונים של מטה 'חומש תחילה' שהקמנו לפני כחמש עשרה שנה.

אז ברשותכם, אעשה לכם קצת סדר בעובדות:

1. חוק ההתנתקות שונה במהותו בצפון השומרון כי האזור של הכביש והיישובים שפונו נשאר שטח C. זה אזור שגם לפי חוק ההתנקות נשאר בשליטה מלאה של צה"ל. אף שצה"ל מוגדר כאחראי, בפועל, כבר משחר ימי הציונות, היכן שהמחרשה עוברת עובר הגבול. ולכן, בזכות ישיבת חומש צה"ל ממשיך לפעול באזור וצפון השומרון לא הופך לעזה!
2. מאות רכבים של ערבים ישראלים מגיעים יום יום לעשות עסקים בצפון השומרון ואף אחד לא אוכף עליהם את "חוק ההתנקות". אז הטענה שזה החוק ואין מה לעשות פשוט מגוחכת.
3. הדרך לחומש פתוחה כבר 16 שנים. בית המשפט קבע שנסיעה בכביש 60 אינה עבירה על שום חוק (יהודי צדיק בשם איתמר כהן הלך על זה למשפט וזוכה). השבוע, בעקבות הרצח, לראשונה הוצא צו שאוסר לנסוע בכבישים לחומש. השבוע לראשונה. לא ביבי ולא סמוטריץ'. ממשלת עשר מעלות ימינה.
4. הישיבה בחומש קיימת כבר 15 שנה. בחמש השנים האחרונות התלמידים כבר גרים במקום 24/7. בשנתיים האחרונות גרות במקום גם משפחות.
5. בעבר היה נוהל של המנהל האזרחי של הרס בישיבה אחת לחצי שנה בערך, בטענה שמבנים במקום אסורים מאז ההתנתקות. בכל פעם לפני דיון בבג"ץ (שמגישים אירגוני השמאל בשם הערבים כמובן) בעניין חומש, המנהל האזרחי מפנה כמה מבנים כדי שהוא יוכל לומר לבג"ץ שהוא אוכף את החוק, ומיד אחר כך הישיבה היתה חוזרת והמבנים מוקמים שוב עד הפעם הבאה. זה בהחלט לא אופטימלי והביקורת על נתניהו בעניין הזה צודקת לחלוטין, אבל ביבי באף שלב לא קיבל החלטה ולא נתן הנחיה לחסל את הישיבה סופית. הפתרון לזה הוא ביטול חוק ההתנתקות שאנחנו מנסים להעביר כבר כמה שנים ועבר בקריאה טרומית לפני שבעה וחצי חודשים ומאז תקוע בוועדת הכנסת אצל ניר אורבך שמסרב לקדם אותו.
6. כאמור, עד עכשיו אף פעם לא דובר על פינוי חומש לצמיתות. הרסו את המבנים "הלא חוקיים", אבל התלמידים נשארו בחומש. אף אחד לא חשב אפילו לפעול בצורה אגרסיבית לסגירת הישיבה כמו עכשיו. לראשונה, פלוגת מג"ב נמצאת בפועל למעלה, ומוכנה בכל רגע לעצור את כל התלמידים ולהביאם לחקירה. לא מדובר בהשערות או "חששות". זה קורה בפועל. הם כבר היום לא מניחים לאף אחד שם להזיז יריעת בד או אוהל. גשם? תירטבו. קר לכם? רדו למטה. רוצים להעלות תנור? תשכחו מזה.
7. ההחלטה על פינוי חומש לצמיתות הגיעה כעת מהדרג המדיני. היא לא החלטה של המח"ט בשטח ואפילו לא של האלוף או הרמטכ"ל. אלא החלטה שהגיעה מהדרגים הכי גבוהים, שר הביטחון וראש הממשלה.
8. וזה הופך לחמור הרבה יותר כאשר ההחלטה הזו מתקבלת כתגובה לפיגוע שזו בדיוק היתה מטרתו. מעולם לא קרה שאחרי פיגוע שבו נרצח תלמיד ישיבה, הממשלה החליטה להרוס ולפנות את הישיבה שבה למד. ההחלטה הזו היא פרס לרוצחיו של יהודה דימנטמן הי"ד והיא מעודדת חלילה את הרוצחים הבאים.
10. מה אנשי ימינה יכולים לעשות? פשוט מאוד. אם לשרן השכל מותר להבריז שבוע מההצבעות בכנסת ולהודיע שהיא לא תשוב להצביע עם הקואליציה עד שדרישתה להקמת וועדת מיוחדת לענייני קנביס רפואי תיענה, גם לחברי הכנסת של ימינה מותר. אם לחברי הכנסת של רע"מ מותר להצביע בניגוד למשמעת הקואליציונית, וכך גם למרצ, אז גם לחברי הכנסת של ימינה מותר. הם צריכים להודיע שאם חלילה הישיבה תפונה לא תהיה קואליציה. השארת הישיבה במצב הקיים היא המינימום ההכרחי והיא באחריותם המלאה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה