01
יש משפט קצר אך מהדהד, שמתאר אמת עמוקה על החיים: "מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב". המשפט הזה, שמופיע במסכת שבת ובמקורות נוספים, פותח צוהר להבנת ההשגחה העליונה בעולם – ולשאלות הגדולות שמעסיקות אותנו: למה קורים לנו דברים? איך עלינו להבין את מה שעובר עלינו? ומה תפקיד הבחירה החופשית בכל זה?
בחיים, כל אחד מאיתנו נפגש בפגיעות. יש מי שגנב מאיתנו, פיטר אותנו, השפיל, בגד, נטש. לפעמים הכאב צורב במיוחד – במיוחד כשזה מגיע ממישהו שסמכנו עליו. והתגובה הראשונית, האנושית כל כך, היא להאשים: "הוא הפוגע! היא האשמה! זה בגלל האדם הזה!"
אבל חז"ל מבקשים מאיתנו לעצור. לא כי הפוגע פטור, אלא כי הוא לא הכתובת המלאה. האדם שפעל נגדנו הוא מקל בידו של הקב"ה. שליח. לאו דווקא מרוע, אלא מתוך מערכת מדויקת ונעלמת שמבקשת לעורר, ללמד, ולכוון אותנו.
02
אשתף בסיפור אישי: לפני כמה חודשים הוזמנתי להרצות בפני קבוצה של מנהלים בכירים. כבר במהלך סגירת ההרצאה, האדם שהזמין אותי התנהג בגסות רוח ובעיקר בזילזול. למרות החשש סגרתי איתו.
דקות ספורות אחרי שהתחלתי את ההרצאה, ראיתי את פניו הנרגנים. ואז קיבלתי ממנו פתק: "מה זו הרמה הנמוכה הזאת? מדובר במנהלים בכירים – לא לזה התכוונתי".
וכך, כל כמה דקות – עוד פתק מעליב, ועוד הערה פוגענית.
במהלך סרטון קצר ששילבתי בהרצאה, היתה לי דקה פנויה לפנות אליו מבלי ששאר האנשים ירגישו. פניתי אליו ושאלתי: "אתה אולי רוצה שאפסיק את ההרצאה?"
הוא ענה שלא. אבל גם לאחר ההרצאה, הוא המשיך לבקר אותי בצורה קשה – מה שלא קרה לי מעולם.
התגובה הטבעית שלי הייתה לכעוס. להתלונן על חוסר הטקט שלו, על האכזריות. אבל משהו בי התעורר – וחשבתי: למה זה קרה לי דווקא עכשיו? ובעיקר מה בורא עולם רוצה להגיד לי?
ואז חשבתי לעצמי – בתקופה האחרונה העברתי עשרות רבות של הרצאות מוצלחות. הרגשתי על הגובה. הייתי גאה בעצמי. וברגע הזה נזכרתי גם בדבר לכאורה קטן אבל מאוד משמעותי: לפני כל הרצאה אני אומר "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". הפעם – לא אמרתי. נכנסתי מלא בגאווה.
הסטירה הזאת, כך הרגשתי, לא הייתה סתם. היא באה להחזיר אותי למסלול – למסלול של ענווה, של הכרה שאני רק צינור. שיש מישהו שמפעיל אותי. שמוביל אותי. שמזכיר לי: "אל תשכח – אתה שליח, לא בעל הבית".
03
כל מה שאנשים עושים לנו בעולם הכל מדוייק ומכוון מלמעלה בין אם מדובר בדברים טובים ובין אם מדובר בדברים לא טובים כמו שאמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". (חולין ז, ע"ב)
כל מה שקורה – קורה בדיוק. הפוגע ייתן את הדין – אבל אנחנו מתבקשים לא לשקוע באדם שעמד מולנו, אלא להרים מבט אל מה שמעל. לא "מה קרה לי", אלא "למה זה קרה לי?" האם זה בא ללמד אותי ענווה? אולי זה בא לקרוא לי לדרך חדשה? אולי זה אות מהשמיים לשינוי גישה, מחשבה, כיוון?
הפגיעה איננה רק כאב. היא גם קריאה. וגם החיבוק, או המילים הטובות שאנחנו מקבלים גם הם מלמעלה וכנראה שמגיע לנו חיבוק.
כשמישהו אומר לי מילים טובות על ההרצאה או על הספר שזכיתי להוציא אני כמובן אומר לו: 'תודה על המילים הטובות' ומיד לאחר מכן מסתכל לשמיים ואומר לבורא עולם תודה רבה על החיבוק.
וגם את זה למדתי מסיפור מיוחד שקרה לי: כשהייתי מפקד גדוד במילואים, היה לי נהג מדהים. מסור, חם – אבל היינו הפוכים לגמרי בדעות הפוליטיות. כשהיינו נוסעים והייתי אומר לו לפנות ימינה הוא נהג לומר לי: "אני ימינה לעולם לא פונה".
בלילה חורפי אחד, בזמן מבצע מעצרים שהגדוד עשה ביהודה ושומרון – הוא שלף פתאום עוגה מפנקת מקונדיטוריה ידועה. לקחתי חתיכה, בירכתי: "ברוך אתה ה'… בורא מיני מזונות".
הוא הסתכל עליי ושאל: "מי נתן לך את העוגה – אני או ההוא שבשמיים?"
חייכתי, הודיתי לו – והבנתי משהו עמוק: נכון, אנחנו מאמינים שהכול מגלגלים מהשמיים. אבל עדיין – צריך להגיד תודה למי שזכה להיות השליח. זכות על ידי זכאי – והוא, בזכותו, היה הכלי להביא לי טוב.
המשפט "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" מזמין אותנו לעבור מהאשמה ומהודאה להתבוננות.
זה לא קל. הרבה יותר קל להצביע על האדם שהכאיב לנו או שעשה לנו טוב.
אבל מי שמסכים להסתכל עמוק יותר, מגלה שכמעט תמיד יש פה קריאה. לא במקרה, לא אקראי.
יש מי ששלח את האדם הזה. יש מסר בתוך הפגיעה ויש מסר גם בתוך הנתינה. יש כיוון חדש שמחכה לנו – רק אם נבחר לראות.
• • •
אז בפעם הבאה שמישהו יפגע בך או יעשה לך משהו טוב – תרשה לעצמך להרגיש את החיבוק או את הכאב.
אבל אחר כך – תשאל שאלה אחרת: לא "למה הוא עשה לי את זה? "אלא – "מי שלח אותו? "ו"למה זה קרה לי?"
כי מתחת למקל – יש יד שמכוונת. וגם מעל לחיבוק. יש פה מסר שמבקש לגעת בך.
והריפוי והתיקון – מתחילים כשאנחנו מפסיקים לראות רק את מה שקרה, ומתחילים לגלות למה זה קרה. ■
Ori88533@gmail.com
