הסליחה הגדולה

אמר לי איש חינוך ותיק במכללת ‘שאנן’ בחיפה: “כשאתה עסוק בלבנות ובלתת לתלמידים כנפיים, תשים לב שאתה לא הורס ומקטין אותם באמצעות מילה אחת לא במקום”.
זכור לי איך שלפני כמה שנים נתקלתי בחניך שלי בסניף של ‘רמי לוי’ צומת הגוש, שהייתי פעם מדריך שלו לפני כמה שנים טובות, כעת היה כבר בצבא.
לתדהמתי ולאכזבתי כששמחתי לראות אותו והתעניינתי בשלומו, הוא ענה לי באופן קר ומנוכר. החלטתי בהחלטה של רגע לשאול אותו לפשר העניין והאם יש לו בליבו עליי. הוא הסתכל עליי ואמר לי: “לא הייתי פותח את זה, אבל דווקא יש לי”. שאלתי אותו מה עשיתי לו והוא ענה לי: “לא יודע אם אתה זוכר (אני לא…) אבל באחד מהפעמים היה מבחן בלי שם שקיבל מאה ואתה נכנסת לפנימייה ועברת תלמיד תלמיד בשביל לשאול אם הוא מזהה את המבחן הזה ואז כשהגעת אליי, אמרת חצי בצחוק חצי בציניות: ‘טוב, זה בטוח לא שלך’. והמילים האלו שלך, דקרו לי בנשמה ולא הצלחתי לסלוח לך עליהם”.
כמה שלא ניסיתי להיזכר באירוע הזה, לא זכרתי כלום. אבל היה לי ברור שהתלמיד הזה שכעת נהיה אדם מבוגר לא מנפיץ סתם. ואם לא הייתי פוגש אותו עכשיו ב’רמי לוי’ צומת הגוש ליד המדף של קופסאות השימורים בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא נפגע ממני. אלוקים ישמור: כל כך הרבה שנים וכל מה שהוא זוכר ממני זה את המילה הזו. כמובן שהתנצלתי אבל יחד עם תחושת השחרור שהרגשתי, פתאום חטפתי חום: לך תדע עוד כמה תלמידים ותלמידות נפגעו ממני ואני בכלל לא יודע על קיומם? איום ונורא.
ודמותו של המורה להיסטוריה בתיכון צפה ועלתה למולי כאשר נזכרתי איך שהיה מקדיש את השיעור האחרון בשנה לבקשת סליחה כללית מכלל התלמידים ומזמין אליו תלמידים שנפגעו ולאחר מכן היה עובר תלמיד תלמיד ומבקש ממנו מחילה אמיתית אם הוא נפגע ממנו והיו כמה תלמידים שנפגעו ממנו בגלל איזו מילה לא במקום שהוא אמר בטעות ונפלטה לו והוא היה מתעכב לידם ומפייס אותם. כי לך תדע מה בסופו של דבר התלמידים ייזכרו ממך.
וכל כך הערכנו אותו דווקא בגלל שהוא היה המורה היחיד בכל בית הספר שחשב בכלל לבקש מאיתנו התלמידים, מחילה אמיתית.
ואולי בגלל זה התרגשתי כאשר לפני שנה, בזמן חלוקת התעודות לתלמידים שלי בישיבת ‘אורות יהודה’ באפרת ניגש אליי תלמיד ואמר לי אחרי שנתתי לו את התעודה:
“המורה, אם פגעתי בך במשך השנה, אני מבקש מחילה סליחה”. רק משפט אחד אבל איזה מענטש הוא יצא.