סיפור חשוב מופיע בספרי תלמידי הבעש”ט (נדמה לי שנמצא בשבחי הבעש”ט, שנכתב ע”י גברא רבה עם רמזים גדולים), ואותו אני נוהג לספר בפני קהילות של יהודים בימים נוראים. תקציר הסיפור בלשוני: אחד מתלמידי הבעש”ט היה מקפיד בכל שנה לעשות את יום הכיפורים אצל רבו. בשנה אחת מזג האוויר היה סוער, הדרכים באירופה המושלגת קשות היו, והיתה מחשבה שהשנה יוותר, אלא שהוא לא יכול היה לשאת את הרעיון שיתפלל תפילות יו”כ שלא אצל רבו, והתעקש לצאת לדרך הארוכה למרות הכל. הוא הכין את העגלה כדבעי, וב”ה הדרך האירה לו פנים, והוא הגיע סמוך למזיבוז’ מוקדם בבוקרו של ערב יום הכיפורים. הוא חשב לעצמו שטוב יותר שיתכונן כראוי לפני שבא אצל רבו, ינוח מעט מטרחת הדרך. הוא קשר את הסוסים בשדה ושכב לנוח מעט. כשהתעורר, חשכו עיניו (תרתי משמע). הוא ראה שכבר יצאו הכוכבים. הוא פרץ בבכי מר. את כל הדרך עשה כדי לשהות במחיצת רבו ביום הכיפורים, ובגלל חישוב מוטעה איבד הכל. לא סעודה מפסקת, לא מנין, לא הבעש”ט, לא בית כנסת, לא… בלית ברירה הוא החל להתפלל מהנוסח שזכר, ולבו שבור. בצאת הצום חכך בדעתו אם ללכת אל הבעש”ט ולעשות צחוק מעצמו בכך שמגיע אחרי צאת היום הקדוש, או לחזור הביתה כלעומת שבא. החליט ללכת לבעש”ט. וכשפתח לו הבעש”ט את דלתו החל לצחוק. האיש נבוך, מנסה להסביר לבעש”ט את אשר אירע, ונבוך עוד יותר מצחוקו של רבו. הסביר לו הבעש”ט: זהו צחוק של שמחה גדולה. בשמים נערך דיון: הרי לכל יהודי יש בית הכנסת שלו, החזן שאליו הוא רגיל, הרב ודרשותיו, הנוסח שהוא לא יכול בלעדיו, המנגינות שבלעדיהן התפילה אינה תפילה. קהילה קהילה ומנהגיה. לכולם יש מי שיעלה את תפילותיהם. אבל מה יעשו “העם שבשדות” בלשון הגמרא? מי יהיה שליח הציבור שלהם ויעלה את תפילותיהם. נבחרת אתה, תלמידי היקר, ותפילתך בשדה, מעומק הלב הנשבר, היא שפתחה את הרקיע עבור תפילות כל עם ישראל.
אלה ניצני הרעיון החסידי של: במקום שאדם נמצא, שם שליחותו בעולם, הכל בהשגחה פרטית. צריך להשתחרר מהאכזבה ממקום, מחזן, מאווירה, מקהילה שנקלעת אליה, אפילו מקהילה שאיננה קיימת, מכל מחשבה ש”זה לא הדבר האמתי”. עם כל הקושי, הקב”ה בוחר עבורנו את השליחויות, לפחות בדיעבד. לפעמים הרגש קצת נשחק, עברנו דברים שונים בחיינו, לעתים המבט השתנה. גם זה חלק מההשגחה הפרטית, ולכל שנה – התפקיד שלה, הדגש שלה, שלאו דוקא תואמים את הציפיות והגעגועים שלנו למשהו אחר.
את התקופה הזו בכל שנה אני משתדל להקדיש לקהילות רחוקות בכל מובן, לפגוש נשמות יהודים שאבדו בנכר או שאיבדו את דרכם. לפעמים אני מספר להם חוויה אישית שלי: בשנות ההסדר, כשהיינו בישיבה ולא בשירות פעיל, שלחו אותנו לעשות חגים במוצבים שונים. פעם נשלחתי לעשות את יום הכיפורים במוצב עליון בחרמון. התרגשתי מהשליחות. הגעתי לקרית שמונה לקראת צהרים. עליתי על טרמפ מזרחה. ביקשתי מהנהג להוריד אותי בנחל דן. אחרי טבילה מהודרת של ערב יום הכיפורים, במימיו הקרים של הנחל, אני ממשיך עם טרמפ נוסף לצפון מזרח. במוצב התחתון של החרמון אני ממתין לרכב שיעלה למוצב העליון. כשהגעתי השעה היתה בערך 15:00 אחה”צ. נכנסתי למוצב וראיתי כמה עשרות מילואימניקים, כולם מבוגרים ממני בכמה וכמה שנים, שרועים בגופיות ובמכנסיים קצרים מול הטלויזיה. הגענו למשימות כאלו ללא הכנה כלשהי, צעירים ללא ניסיון. חשתי אכזבה גדולה מההבנה שאצטרך להתפלל ללא מנין, ואין צריך לומר ללא אווירה ישיבתית… אכלתי סעודה מפסקת והתכוננתי בחדר ליום הכיפורים עם עצמי. פתאום דופק הרס”ר בדלת: “רבי איפה אתה? מחכים לך”. “מי מחכה? למה?” הוא הוביל אותי לחדר גדול. עשרות המילואימניקים עמדו שם בדממה במדים מלאים, על ראשיהם כובעים מכל הבא ליד, ממתינים למשהו שיקרה. הם לא יודעים מה אמור לקרות, אבל הרי יום הכיפורים היום, לא כך? התפללתי איתם את כל חמש התפילות של יום הכיפורים, כשכל קשת הרגשות היתה שם בעצמה רבה. סיימנו את היום בשירה וריקודים. וזה היה הכיפורים המרגש והגבוה בחיי. [אחריו הייתי צריך לעשות יום כיפורים לעצמי, לכפר על המחשבות השליליות הללו…] ■
meirdorfman@gmail.com
