האדמו”ר מפיאסצנה, ר’ קלונימוס שפירא, שהנהיג את קהילתו בגבורה עילאית בשנות השואה תוך סיכון חיים מתמיד, כתב תוך כדי השואה בין השאר את הספרים “חובות התלמידים” ו”אש קודש”.
ר’ שלמה קרליבך היה מרבה לספר אודות האדמו”ר מפיאסצנה, וציטט מפיו כי: “הדבר הגדול ביותר בעולם זה לעשות טוב למישהו אחר”.
כשאדם עושה טוב לאחר הוא בעצם עושה שתי פעולות שלכאורה הינן הפוכות אבל הן באמת משלימות. הפעולה האחת – עשיית הטוב לאחר כפשוטה: הוספה / נתינה / הענקה לאחר משהו שלא היה לו וכנראה לא היה בידו להשיג בלעדיי. דאגה למישהו חיצוני לי. הפעולה השנייה – הקטנה של עצמי: השקעה של מאמץ, מחשבה, זמן ומשאבים מעצמי על מנת לעזור למישהו אחר. לצאת מהעולם שלי בשביל מישהו אחר. אין דבר יותר גדול מאשר הגדלה של האחר תוך הקטנה של העצמי שלי מתוך רצון. זוגיות בריאה פועלת תמיד ע”פ שני העקרונות הללו.
כשאני נותן, מעניק, דואג, מוסיף לבן/ת הזוג שלי מתוך ההבנה שהירתמות שלי למענו/ה ועשייה שלי למענו/ה זה בעצם עשייה שלי בשביל שנינו, אזי אנו הופכים לאחד. היכולת של כל אחד מבני הזוג להבין שהוא כשלעצמו אינו עומד במרכז, אלא הבית המשפחתי שהם בונים ביחד עומד במרכז, ואילו כל אחד מהם מחזיק בשתי ידיו את הבית הזה על מנת שהוא יעמוד במרכז – אזי הזוגיות מתברכת.
עשיית טוב לאחר זה הדבר הגדול ביותר שניתן לעשות, וכשהאחר הזה הוא גם בן או בת הזוג – חלק ממך, אזי הברכה כפולה ומכופלת.
