חלוצים בלוד

הסיפור של תחילת גאולת השכונה התחיל לפני כשלוש שנים במבנה יחיד נטוש ושרוף. בית הכנסת היכל יעקב, שלפני שנים נטשו אותו מתפלליו ונשאר שומם, עמד בפני צו הריסה. כדי להציל את בית הכנסת קיבלה עליה העמותה לחינוך וחברה בלוד את שיפוץ המבנה, בלי לדעת מה ילד יום.
נעם דרייפוס, מזכ"ל העמותה, מסביר: "בית הכנסת עומד במקום שאין בו משפחות צעירות. המחשבה על משפחות צעירות שדוחפות עגלות במקום שהתמונה השגרתית בו היא עובדים זרים ואלכוהול המריצה אותנו לשפץ את המבנה ולחפש אחר חלוצים שיהפכו את המבנה לאבן שואבת לאזור. לא היה לנו ספק כי אסור לאפשר את הריסת בית הכנסת ולמנוע את הפרחת המקום".
רק לאחר כשנה שבה חיפש דרייפוס קהילה שתיכנס לבית הכנסת שמע על קבוצת משפחות אשר חיפשו מבנה לתפילת ערב שבת עקב חוסר מקום לצעירים בשכונת האם של הגרעין. החברים התחילו לנדוד בשבתות אל בית הכנסת המרוחק במקצת, שבתחילה עוד לא היו בו ריהוט, מים וחשמל, ובהליכותיהם אל בית הכנסת מדי שבת גילו המתפללים את שכונת גבעת הזיתים: שכונה של כ-1,500 משפחות, אוכלוסייה מבוגרת ברובה, צביון יהודי הולך ומתמעט, שחמקה מהרדאר של הגרעין בלוד. היה להם ברור שבתוך כמה שנים ישתנה המאזן של השכונה, והם לא יכלו להעלים עין.
"ראינו שיש כל כך הרבה לעשות מעבר לכביש", מספר אלי, כיום רכז השכונה, "בדיוק היינו בשלב של חיפוש דירה בעיר, וכשראינו את המצב של השכונה לא יכולנו לעמוד מנגד. הבנו שיש כאן אזור שמחכה לגאולתו, ועם ההזדמנות לבנות קהילה מסביב לערכים שאנחנו מחפשים הושלם הפאזל של מציאת מקום המגורים שלנו".
לדבריו של אלי מצטרפת תמר גלזר, שגם היא עמדה בצומת דרכים באותה תקופה. "כשחשבנו איפה להשתקע בשנים הקרובות דיברנו על זה שהשכונות שהגרעין תקע בהן יתד די מיצו את עצמן מבחינת נוכחות דתית וצעירה, ומשום מה גבעת הזיתים הייתה מין ואקום שלא הגיעו אליו צעירים", היא אומרת, "ויש בו הרבה מבוגרים ומשפחות שהיו שמחים לנוכחות של יותר תושבים דתיים וצעירים. משם זה התגלגל".
ללודאים הוותיקים הצטרפו גם משפחות מחוץ לעיר. "אני עובדת בהיי-טק ובעלי רואה חשבון, אז שנינו חייבים לגור במרכז", מספרת אחינועם שטרנליכט. "חיפשנו מקום שנוכל לקנות בו בית בעתיד ושתהיה בו חברה צעירה. כשבדקנו את השכונות בלוד גבעת הזיתים ענתה על הדרישות שלנו, ועל הדרך הרווחנו גם עשייה חברתית".
המשפחות התחילו לפעול בשכונה. בהתחלה בשלט רחוק, שכן רק שתי משפחות התגוררו בשכונה בפועל והיתר בשכונה הסמוכה, ובהמשך גם הן תקעו בה יתד ועברו אליה. ככל שחלף הזמן הכירו התושבים החדשים את הוותיקים וגילו עד כמה חיונית הנוכחות שלהם בשכונה. גני השעשועים היו ריקים, ילדים הסתובבו ברחובות ללא מעש, והסיפורים האנושיים שנחשפו אליהם היו קורעי לב.
בשנה הראשונה נערכו בגני השעשועים "קבלות שבת" לילדי השכונה בימי חמישי. בפעילויות הראשונות השתתפו בעיקר חברי הקהילה, ומסביב עמדו עשרות ילדים ומבוגרים והסתכלו בהם. כשהזמינו אותם להצטרף הם התפלאו שהפעילות אינה בתשלום והצטרפו מייד בשמחה. המשפחות הצעירות החלו לפקוד את גני השעשועים גם בשאר ימות השבוע והצליחו למשוך אחריהן עוד משפחות מקומיות שעד כה הרחיקו לגינות ופארקים באזורים אחרים בעיר.