איתן קרע את המעטפה הלבנה ושלף ממנה את הדף. היה רשום עליו משפט קצר:
"עברות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו"
מיכל
'מי זאת בכלל מיכל?', הוא קימט את מצחו, מנסה להיזכר. 'ומה היא רוצה ממני יומיים לפני יום הכיפורים?'
לקח לו כמה שניות עד שנפל האסימון:
כמובן, מיכל כהן. לפני חצי שנה הם יצאו במשך חודש והיה נראה שהיא מאד מעוניינת…
אבל הוא פחות התחבר, וערב אחד הרים אליה טלפון וחתך.
מבחינתו הסיפור נגמר. הוא שכח ממנו וכבר אחרי יומיים יצא עם הבאה בתור.
מבחינתה, התברר לו עכשיו – ממש לא. היא לקחה את העניין ללב ונפגעה. אולי משהו בהתנהלות שלו, אולי בדרך בה הודיע לה על הפרידה, מי יודע.
'נו, מה עושים עכשיו?', חכך בדעתו, 'להתקשר אליה ולהתנצל?'
'לא כדאי', חשב לעצמו, 'לשמוע אותי שוב רק יקשה עליה יותר. זה יעורר מחדש את כל הרגשות שלה כלפיי.
עדיף להשאיר את זה מאחורינו', חתם את הדיון בראשו, 'היא כבר ילדה גדולה. היא תצליח להתגבר'.
מאז חלפו שלושים שנה…
איתן סיים את ישיבת ההסדר ועשה תואר באדריכלות. הוא התחתן עם ענבל ונולדו להם ארבעה ילדים.
ושוב הגיע יום הכיפורים.
לא ברור למה ואיך אבל פתאום הסיפור הזה הבליח במוחו והחל לנקר שם כמו יתוש טורדני: "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו! אינו מכפר… עד שירצה…"
'די, אני חייב למצוא אותה', הגיע איתן למסקנה, 'פעם אחת ולתמיד לסגור את הסיפור הזה ולנקות לעצמי את המצפון'. הוא התחיל לברר. הרים טלפונים, חיפש באינטרנט, הפעיל קשרים. ו…כלום. מיכל נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
לבסוף אחרי מאמצים אדירים הוא גילה למה. חמש שנים לפני כן היא נפטרה מסרטן…
אוי ואבוי, חשב לעצמו. מה עושים עכשיו?! פגעתי בה ואין לי עוד אפשרות לבקש סליחה. איך יוצאים מזה?!
הוא בדק בהלכה והתברר לו שיש דרך, אבל היא לא נעימה במיוחד.
הרמב"ם כותב שמי שחייב סליחה לחברו והלה נפטר, על הראשון להביא עשרה בני אדם אל קברו, לעמוד שם לפניהם ולבקש מחילה מאת נשמתו של המנוח. הנוכחים יענו אז בשמו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך".
איתן בירר היכן מיכל קבורה ונאמר לו שהיא קבורה בהר המנוחות בירושלים.
הוא פנה לחברא קדישא שיבדקו היכן בדיוק הקבר. "בדקנו ברישומים ואין כאן אחת כזו", הם טענו בעקשנות.
נחסוך לכם את מסלול הייסורים שעבר עד שגילה שהייתה טעות בכתיבת השם, את התאור כמה קשה היה לגייס עשרה אנשים שיצטרפו אליו ביום סגריר בבית הקברות (הוא שכר תלמידי ישיבה שיבואו להשתתף בטקס) ואת ההשפלה לעמוד חלוץ נעליים בפני חבורת אנשים זרים ולהתוודות בלפניהם על פגיעה שפגעת לפני 30 שנה…
כשעזב את המקום בסופו של דבר חש הקלה. הוא קיווה שאכן בשמים מיכל סלחה לו והוא יוכל להמשיך את חייו בלי הכתם שרובץ על מצפונו.
• • •
את הסיפור הזה שמעתי במו אוזניי מאיתן, ובכל שנה מחדש אני נזכר בו בימי התשובה. לא ייאמן, אני חושב לעצמי, איך משפט שיצא מפינו מבלי משים, יכול להינעץ כמו חץ בלב של אדם אחר ולגרום לו לשתות דם.
לא ייאמן כמה תירוצים וצידוקים יכולים לצוץ לנו בראש ולמנוע מאיתנו לעשות את מה שמוטל עלינו.
לא ייאמן איך מה שהיה יכול להיגמר בקלות בהתחלה, נעשה כבד וקשה יותר ככל שדוחים אותו…
• • •
נו, אי אפשר לגמור סיפור כזה בלי הפי אנד, נכון?
אז לפני שנתיים סיפרתי את הסיפור הזה בתוכנית הרדיו השבועית שלי. עוד באותו לילה התקשר אלי רפי. "ממש במקרה פתחתי את הרדיו ושמעתי אותך", אמר בקול נרגש, "והסיפור הזה הזכיר לי נשכחות. כשהייתי בן 32 התארסתי עם בחורה ועמדנו להתחתן. שלושה שבועות לפני החתונה חטפתי רגליים קרות וביטלתי הכול… זה היה מעשה מכוער ועד היום אני מתבייש בו אבל מעולם לא ביקשתי ממנה סליחה".
"כמה זמן חלף מאז?", שאלתי.
אחרי רגע של שתיקה רפי ענה: "36 שנים…
ידעתי כל הזמן הזה שאני צריך לפייס אותה", הוא המשיך לספר, "אבל פחדתי מהתגובה שלה. שמעתי שכעבור שנתיים היא התחתנה אבל תמיד חששתי שהיא תכעס עלי, תשנא אותי, תצעק עלי.
הערב שמעתי את מה שסיפרת וחשבתי: אולי בכל זאת אני צריך להיות אמיץ ולעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מידי…"
"לך על זה, רפי!", עודדתי אותו, "התקשר אליה עוד היום ודבר איתה. מי יודע אם לא משמים גלגלו שתשמע מה קרה לאיתן כדי שתעשה את מה שצריך…"
למחרת רפי התקשר אלי. "עשיתי את זה", הוא צהל, "התקשרתי ודיברנו והיא אמרה שהיא סולחת לי בלב שלם ומאחלת לי את כל הטוב שבעולם.
מה אתה אומר, הרב, אולי עכשיו גם אני אתחתן?" ■
