כולנו נחשפנו לתמונת ׳נשות הקואליציה׳, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה כי אילה בן גביר הגיעה לפגישה כשעליה האקדח האישי שלה. אצל חלק מאיתנו עלו שאלות כמו – האם אפשר לשאת נשק כשאת לובשת שמלה? איך ההרגשה להיות האישה היחידה במטווח? ומה מספרים לילדים בבית? ריאיון עם נשים על נשקים.
מיטל הוציאה רישיון לנשק כשהייתה רווקה, אילה חשה צורך באקדח לאחר שלושה פיגועים שאירעו סמוך לביתה, ואילו שרן הצטרפה לנושאות הנשק ב׳אינתיפאדת הבודדים׳, כשמטרת כולן אחת – היכולת להגן על עצמן, על הקרובים להן ועל אנשים נוספים בעת הצורך, חלילה, והן ממליצות לנשים נוספות לנהוג כמותן.
״שלושה אנשים נדקרו לי מתחת לבית״
אילה בן גביר, תושבת שכונת גבעת האבות בקריית ארבע חברון, אימא לילדים ואשת חבר הכנסת איתמר בן גביר, הוציאה רישיון לנשק לפני שבע שנים. היא מספרת: ״זה היה בתקופת אינתיפאדת הסכינים, בשנת 2015. שלושה אנשים נדקרו לי בכביש מתחת לבית, הכביש שמחבר בין קריית ארבע לבין השכונה שלנו. מחבלים ערבים דקרו יהודים ופצעו אותם בדרגות שונות, וניסיתי להבין מה אני יכולה לעשות״.
אילה לא ראתה במתרחש ׳גזירה משמיים׳, וחיפשה דרכים להתמודד עם המציאות בצורה מיטבית. היא החליטה להוציא רישיון לנשק ולשאת עימה אקדח, למרות החששות. ״כשהלכתי להוציא נשק לא הייתי בטוחה שכבר בשנייה הראשונה אדע את כל רזי ההגנה, אבל ידעתי שלפחות יש לי אפשרות להגן על החיים. בהתחלה הלכתי להרבה מטווחים כדי ללמוד איך להשתמש בנשק בצורה הטובה ביותר, ולא רק לשאת אותו״.
זו הייתה הפעם הראשונה שאילה ירתה בנשק, והיא מתארת את התחושה: ״באתי במטרה להגן על החיים, לא בקטע של ׳וואו׳ ו׳איזה מגניב׳. אמרתי לעצמי שאני לומדת מה שצריך כדי שנוכל לחיות בצורה בטוחה יותר. באתי לגמרי חדורת מטרה״.
עם זאת, מציינת אילה כי בשבע השנים שחלפו לא נזקקה להשתמש באקדחה ואף לא לשלוף אותו לצורכי הגנה.
איך נושאים נשק ביומיום? אפשר ללבוש שמלה?
״לי אישית שמלה פחות נוחה, ואני מעדיפה את חגורת הנשק הנוכחית שלי. האופציות האחרות כגון נשיאת האקדח בתיק קטן שצריך להיות צמוד אלייך כל הזמן, מבלי להוריד אותו אף לרגע – נראות לי פחות נוחות. בינתיים אני עם חגורת הנשק שלי כבר שנים״.
בביתה מקפידה אילה לאחסן את הנשק בכספת במחויב על פי חוק, ובמהלך עבודתה כמורה בבית הספר הנשק נשאר צמוד עליה. לילדיה ברור שאימם נושאת אקדח ״לילדים זה טבעי, ברור לכולם שכל דבר לצורך הגנה הוא טוב. מי שחי פה בחברון מבין את הצורך״, מסבירה אילה.
האם את ממליצה לנשים נוספות לשאת אקדח, או שיש חשש מריבוי תאונות ירי?
״יכולות להיות תאונות, והן תמיד קורות. זה אחד הדברים הכי מזעזעים. עם זאת אני כן קוראת לנשים לשאת נשק, זה נראה לי חשוב מאוד. במיוחד היום, כשנשים מסתובבות לבד בכל מיני מקומות ובכל מיני שעות, וכבר לא כבולות לבית בלבד. נראה לי שנשק זה דבר בסיסי – על מנת שיוכלו להגן על החיים שלהן ועל חיי אחרים ברחוב במהלך אירוע ביטחוני״.
לגבי התאונות מדגישה אילה: ״חוץ מתפילות, שהן טובות תמיד, צריך להקפיד להשאיר את הנשק בכספת או עלייך. צריך גם לנקות את הנשק ולתחזק אותו בקביעות ולהקפיד על כל פסיק בהוראות״.
לאילה ישנו אקדח מסוג גלוק 24, שבו בחרה כיוון שהוא עשוי פלסטיק ושוקל פחות מאקדח ברזל כבד. ״היה לי נוח להחזיק, ומצד שני יש לו כדורים 6 מ״מ ואפשר לחבר אליו מחסנית ארוכה. לכל אחד יש את הנשק שנוח לו. כשאנשים שומעים שיש לי נשק רוב התגובות הן התפעלות – ׳וואו, נשק׳ וכו׳. לרוב, האנשים לא מתפלאים שיש נשים עם נשק, זה נראה להם הגיוני״.
סיפרה בדייטים: ״יש לי נשק״
בניגוד לאילה, מיטל אדמוני נשאה אקדח כבר בהיותה רווקה, וברשותה נשק מזה שמונה שנים: ״הייתי בת 21 כשהוצאתי רישיון נשק, שזה הגיל שמותר אחרי שירות לאומי או צבא. הצורך עלה לאחר שהבנתי שיש מקומות שאני לא יכולה ללכת אליהם בלי נשק. היינו שבת בגעת עוז וגאו״ן בגוש עציון, ורצינו כמה חברות ללכת לקיבוץ מגדל עוז הסמוך. מדובר על מרחק הליכה של חמש דקות, אבל האמירה הייתה שאם אין לנו נשק אי אפשר ללכת. זה תסכל אותי״.
מיטל מתארת: ״זו תחושה שאת רוצה להיות אדם חופשי, ולא להיתקע בבית כי אין נשק. אותו סיפור חזר על עצמו בנחל פרת (ואדי קלט) – אם אתן לא חמושות, או בלי בנים, אתן לא יכולות ללכת לטייל. היו לי 4,000 שקלים והתלבטתי איזו מתנה לקנות לעצמי – אז הוצאתי נשק״.
במושב ילדותה של מיטל לא היה מקובל שנשים נושאות נשק, אולם היא עצמה התגוררה באותה עת בכפר הסטודנטיות בגבעה 777 בישוב איתמר. ״רציתי להיות ניידת. גרנו בבית אחד גדול עשר בנות, ולאף אחת לא היה נשק. אם ח״ו היה מגיע מישהו, לא הייתה לנו יכולת להגן על עצמנו. היינו נוסעות בטרמפים למשל, וזו תחושה של חוסר אונים כשהמציאות שולטת בך. עם הנשק הרגשתי חופשייה יותר ללכת, להסתובב, ולשמור על האנשים הקרובים אליי״.
איך התחושה לירות בפעם הראשונה?
״זו סביבה גברית מאוד. בחורה דתייה יושבת בחדר תדריך עם עוד שמונה גברים, זה קצת מוזר. במשך השנים יצא לי רק פעם אחת לעשות מטווח עם עוד אישה. המטווח דומה קצת לשיעור נהיגה ראשון – תעלי ותתחילי לנהוג.. אבל את במקום בטוח, יש מי ששומר עלייך״.
סיפרת לי שלפני חודש ערכת מטווח ריענון רישיון (תוצאות המקבץ המעולה יש לציין, לפניכם). יצא לך לעשות שימוש בנשק לצרכי הגנה עצמית?
״ב״ה לא יצא לי להשתמש בנשק, בכללי רוב האנשים לא משתמשים בו. אבל בהחלט הרגשתי מוגנת יותר בזכותו. פעם אחת עליתי בטעות על טרמפ עם נהג ערבי. חשבתי שהוא יהודי ורק אחרי שתי דקות של נסיעה הבנתי שהוא ערבי מכפר עוין, ואני איתו על הרכב באמצע הלילה. כמובן שהתרעתי לאבא שלי ולבעלי, אבל עצם הידיעה שיש לי אקדח ושאני יכולה להגן על עצמי עזרה לי. הנהג הערבי לא חשד שיש לי נשק, בשונה מגברים מתנחלים שאצלם הנשק מצוי. בסוף הוא הוריד אותי בכניסה לקריית ארבע״.
מיטל, נשואה ואמא לשלוש בנות העובדת כמדריכה בכפר הנוער בבית חגי בדרום הר חברון, שומרת את אקדחה בכספת בביתה. ״רוב הזמן הנשק בכספת, זה תלוי בתקופות – כשגרנו באביגיל, יישוב בלי גדר, והייתי הרבה לבד בבית עם הבנות שלי – הנשק היה עליי. בהמשך עברנו דירה והוצאתי את הנשק רק לצורך נסיעות״.
איך מתנהלים עם נשק ביומיום?
״אני אישית שמה את האקדח על המותן, בין הטייץ לחצאית, או על חצאית בסיס מתחת לטוניקה או עליונית.
מיטל אדמוני
ח״כ שרן השכל
קניתי נשק קטן יחסית בדיוק בשביל שלא יראו אותו בולט בכל מקום. אנשים מופתעים לשמוע שיש לי נשק, כי לא רואים אותו״. למיטל יש אקדח מסוג ׳סמית׳ ווטסון איזי שילד׳, ולשאלתי אם מדובר בדגם של נשים היא משיבה: ״אין היום דגם של נשים, לא תראי אקדח ורוד… יש אקדחים קטנים יותר שנוח לשאת אותם בתיק צד נגיד. את האקדח הזה בחרתי כשהייתי אימא לשתיים, והיה לי חשוב נשק שקל לתפעל אותו גם אם יש לי ילדה ביד אחת. האקדח הזה קל לדריכה מצד אחד, ומצד שני יש לו התקן בטיחות שילדים לא יוכלו להפעיל אותו בעצמם. צריך לבצע שתי פעולות בו זמנית כדי לירות, וילדים לא מסוגלים לכך״.
״לילדות זה מאוד טבעי שיש לאימא אקדח, כמו שיש לאבא – הן נולדו כך. בתקופת הדייטים חששתי שהעובדה שיש לי נשק תרתיע את הבחור המדויט, אבל שעשע אותי לגלות שזה דווקא עניין אותם. היה לי חשוב לספר להם, שלא יגלו לבד פתאום באמצע איזה דייט״.
אפליה מגדרית
מיטל מספרת על בעיה שבה היא נתקלת, בכניסה לכל מיני מקומות הומי אדם איש לא שואל אותה אם היא נושאת נשק. ״כמעט לכל מקום אני יכולה להיכנס מבלי ששואלים אותי אם יש לי נשק. אוטומטית מניחים שבגלל שאני אישה אז אין לי אקדח, ואת בעלי בעל המראה המתנחלי שואלים קבוע. אני יכולה להיכנס לקניונים ולאן שאני רוצה, זה ממש מפגע בטיחותי״.
את ממליצה לנשים לשאת נשק?
״אני חושבת שלאישה שגרה ביו״ש יש חובה מוסרית לשאת אקדח. לנסוע היום בכבישים הללו בלי יכולת להגן על עצמך או על הסובבים אותך – שלרוב אלו ילדייך – זה לא אחראי. יש נשים שמפחדות להוציא נשק בגלל חשש מתפעול שלו ותאונות חלילה וכו׳, אבל הן בעצם מכחישות שאם ח״ו יגיע מחבל אין להן דרך להגיב. אני חושבת שכל מי שיכולה להוציא נשק צריכה להוציא. נשים שואלות אותי ׳איך את לא מפחדת?׳, ואני עונה – איך את לא מפחדת? בלי יכולת להגן על עצמך?!״.
מיטל מוסיפה: ״לא חיכיתי שיהיה גל פיגועים גדול כדי להוציא רישיון לנשק, פשוט רציתי להיות עם חופשי בארצנו. בהמשך הגיע גל טרור, אבל כבר היה לי אקדח״. מיטל מזמינה נשים להתייעץ איתה לגבי הוצאת רישיון ומסכמת ״זה שווה כל שקל. אם פעם אחת תצליחי להציל אדם בזכות זה – זה שווה הכול״.
״כשמחבלים התחילו לדרוס אנשים הרגשתי את הצורך להתחמש״
חברת הכנסת שרן השכל (תקווה חדשה) דווקא כן ירתה בעבר, במסגרת שירותה הצבאי כלוחמת קרבית במג״ב. את רישיונה לנשק הוציאה לפני כארבע שנים, בתחילת ׳אינתיפאדת הבודדים׳. ״כשמחבלים התחילו לדרוס אנשים בתחנות אוטובוס זה גרם לי לפלאשבקים לאינתיפאדה השנייה בשנות ה-2000. ברגע שזה קרה הרגשתי את הצורך להתחמש, כמו אזרחים רבים נוספים, כדי שאם אתקל בסיטואציה ביטחונית תהיה לי דרך להגיב. המטרה היא לא רק להגן על עצמי, אלא גם על אחרים״.
שרן מציינת כי במספר פיגועים אזרחים היו אלה שעצרו את המחבל: ״אזרחים חמושים הצילו חיי אדם. לא מעט פעמים היו אלה אזרחים שלמעשה עצרו את המפגע מלהמשיך לפגוע״.
האם יצא לך להשתמש בנשק? לשלוף אותו?
״בצד האזרחי לא. גם ברוב הפעמים סיורים מטעם הכנסת מלווים באבטחה ובמאבטחים. אבל מאז שהחלטתי להתחמש התחלתי לצאת עם הנשק לסיורים באזורים שהם בסיכון קצת יותר גבוה. אני יכולה לומר שיש לי תחושת ביטחון גבוהה יותר עם הנשק, כי אני יכולה ומסוגלת להגן על עצמי. אני רואה בנשיאת נשק גם גורם מרתיע, לא רק מגן. אנחנו חיים במדינה עם לא מעט סכנות ביטחוניות, ואין ספק שבחיי השגרה אזרחים חמושים מהווים גורם מרתיע מפני מחבלים״.
״לא צריך להיות הבדל בתפיסה אם אישה נושאת אקדח או גבר״
שרן מתארת כי ישנן נשים רבות שנושאות נשק, וכי בשירותה הצבאי פגשה ״הרבה נשים מדהימות שהיו לוחמות חזקות, ואני חושבת שזו גאווה להיות חלק מהן. לדעתי לא צריך להיות הבדל בתפיסה בין אם אישה נושאת אקדח ובין אם גבר, המטרה היא אותה מטרה – הגנה עצמית וסיוע בסיטואציה ביטחונית״.
שרן מסבירה כי ישנה רצועת כתפיים המתאימה לנשיאת האקדח בעת לבישת שמלה, כאשר ז׳קט עליון מסתיר את הנשק – הנמצא מתחת לזרוע. בעת לבישת חליפה או מכנסיים נושאת איתה שרן את הנשק על חגורת מותניים.
״אין להן מושג שלאימא יש נשק״
״הבנות שלי קטנות, הגדולה בת שנתיים והתאומות הקטנות בנות שלושה חודשים, ואין להן מושג שלאימא יש נשק. הן לא צריכות לדעת מזה כרגע. כמובן שבבית הנשק מאופסן בכספת״.
אקדחה של שרן הוא מסוג גלוק, והיא ממליצה לנשים להוציא רישיון לנשק. ״המלצתי היא לקנות נשק נוח, שמרגישים בטוח איתו. לגבי תאונות – ככל שאישה תרגיש בטוחה יותר עם הנשק שלה כך יהיה טוב יותר. כמובן חשוב לעבור הכשרה מתאימה, הייתי ממליצה אפילו על סדרת מטווחים בכדי להרגיש בטוחה. כדאי להתאמן גם בקרב מגע כדי להרגיש בנוח עם הנשק, זה ממש חשוב. הנשק מוביל לסביבה בטוחה יותר גם עבורן וגם עבור האזרחים סביבן״.
לעיתים לוקח חודשים עד שניתן להוציא רישיון נשק. כיצד אפשר לקדם את התהליך?
״אני חושבת שצריך להקל בירוקרטית בצורה ניכרת. פניתי בעבר לברר מדוע יש תורים ארוכים כל כך להוצאת רישיון נשק, ונאמר לי שהוקמה יחידה מיוחדת שאמורה לטפל בדיוק בנושא הזה – נושא הבירוקרטיה, שלמעשה נערם על שולחנות המשטרה. אני מקווה שזה יקל בצורה משמעותית.
בעיה נוספת היא שהמשטרה מאשרת רישיונות נשק רק לאנשים שגרים או עובדים באזורים מסוימים. לדעתי כל אזרח ששירת שירות קרבי משמעותי ועבר הכשרה עם נשקים מכל מיני סוגים זכאי לשאת נשק, כל עוד הוא בריא בנפשו. אין סיבה למנוע ממנו להחזיק אקדח, ולא משנה היכן הוא מתגורר״.
