סליחת המחנכים

אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף, ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים להימנע מהרגעים האלו, אבל מי שיגיד לכם שהם לא קיימים כנראה לא עמד בחייו מול כיתה.
פעם אחת חיכיתי לשקט. הפצרתי. הזהרתי. אמרתי. ובסוף למרות הכול עדיין הגיע צחקוק מאחורי הכיתה. באופן אינסטינקטיבי החושים שלי ישר התבייתו על התלמיד שבדרך כלל מפיק את כל הרעש ואמרתי לו לפני כולם: "תיזהר שמרוב הרצון שלך לעשות צחוקים ודחקות עם החברים שלך בכיתה לא תהפוך לבדיחה בעצמך".  הרגשתי שהתגובה שלי הגיע מתוך הלב הכועס, הנפגע. נו, כמה זמן מחנך יכול לחכות לשקט? התלמיד הזה צריך לדעת שיש מחיר לתגובות שלו, ואם הוא חשב שנפל על מורה סמרטוט, שיחשוב טוב ויחשוב שוב.

הסתכלתי עליו. ראיתי שהוא החוויר. ואז גם הרגשתי דקירה בלב: מה עשיתי? איך אפשר להלבין ככה פנים של תלמיד גם אם הוא מפריע? זה לא מקצועי, והיה אסור להגיב ככה. ואז הוא אמר לי בשקט: "המורה, זה לא הייתי אני בכלל. אני לא אמרתי כלום".

אאוץ'. לא מספיק פגעתי בו סתם אלא מתברר שזה בכלל לא היה הוא. אבל מה שכן, השגתי את השקט המיוחל. השיעור נמשך עכשיו על מי מנוחות. ובכל זאת לא מצאתי מנוח. המשכתי להסתכל בתלמיד הפגוע. מכונס בתוך עצמו. עטוף בעלבון שלו. תתנצל! אמר לי הקול הפנימי. תעצור את השיעור ותתנצל! אבל איך אני אתנצל? אני מחנך. מחנכים לא אמורים להתנצל. או לטעות. מחנכים אמורים לשחק אותה הסגנים של אלוהים. הטעות היא מחוץ לבחירה החופשית שלהם.
ובכל זאת, למרות כל ההכחשות שלי והחששות שלי, הקול הפנימי הזה שדרש ממני לעצור את השיעור ולהתנצל לא נפסק אלא רק נהיה חזק יותר ויותר. בסוף לא יכולתי להמשיך עוד ואמרתי לו לפני כולם: "אתה צודק, לא הייתי צריך לגעור בך לפני כולם. אני ממש מתנצל". הרגשתי מבולבל. חשוף. אבל מחיאות הכפיים של הכיתה איפסו אותי מחדש. בסוף השיעור הגיע אליי התלמיד ואמר לי: "תודה המורה, אני מעריך את ההתנצלות שלך", ורק התגובה שלו לבד כבר הייתה שווה לי את הכול