צדיק באמונתו“הרב, אני פונה אליך כי בזמנו הסברת לנו את טעמם של מצוות ומנהגים שונים ביהדות בצורה מובנת, ולא הבנתי דבר אחד ממה ששמעתי השבוע על החלב. אמרו לי שחלב יכול להיות לא כשר. מה כבר יכול להיות בו? מישהו יערבב אותו עם חלב של חזירות? הגזמתם! על כל דבר אתם מקשים!” “בהזדמנות, אם תרצה, אשלח לך מאמר מפורט על כשרות החלב”, עניתי. “אני יכול לפרט לך כעת יותר מעשרים בעיות שעלולות לפגוע בכשרות החלב, אך כדי שלא להלאות אותך אתן לך כעת דוגמה לשלוש בעיות רפואיות שיכולות להיות לפרה שיגרמו לחלב שלה להיות לא כשר. על השאר או שתקרא או שנדבר בפעם אחרת”.
נחזור לתחילת הסיפור. כך הכול החל: יענקי נולד בבני ברק למשפחה התימנית היחידה בחסידות בלעז. "כולם מכירים אותנו", הוא משחזר. "תגיד ושדי, ישר יכירו. אנחנו שמונה בנים".
אחרי שלמד בישיבה קטנה בבני ברק עבר יענקי לישיבה גדולה של החסידות בירושלים, למד בה ועבד בה כמדריך חינוך מיוחד. בהמשך עבד כסוכן מכירות בחברת סלולר. "תמיד חלמתי להתגייס, אבל לא ידעתי איך עושים את זה. יום אחד הגיע אליי חבר מהחסידות, יענקי שרייבר, ובפיו הצעה מפתיעה. 'מה אתה אומר שנתגייס? שמעתי שמקימים עכשיו פלוגה חרדית בגבעתי'. התחבטתי בדילמה. מצד אחד הייתי בן 23 ועוד לא התחתנתי, ובחברה החרדית זה נחשב מבוגר. מצד אחר רציתי להגשים את החלום ולהתגייס. לא היה לי עם מי להתייעץ. החלטתי, ובתוך חודשיים מההצעה ההיא כבר לבשתי מדים. התגייסנו יחד.
"לפני הגיוס עברתי תקופה מאוד לא פשוטה. אחי שלח אליי שליחים כדי שינסו להשפיע עליי ולשכנע אותי לרדת מהרעיון. כשהיה רואה אותי בישיבה הוא היה צוחק ושולח עקיצות. לאבא שלי לא העזתי לספר, ובסוף זה נודע לו דרך האחים שלי. הוא ניסה להתקשר אליי. לא ידעתי מה לומר ובהתחלה סיננתי אותו, אך לא יכולתי להמשיך כך לנצח. כשעניתי לו דיברנו על הא ועל דא. שיחה רגילה כזאת. ואז הוא שאל אותי: 'אתה רוצה לספר לי משהו?' ניסיתי להתחמק אפילו שידעתי שהוא יודע. כשנפתחתי בפניו הוא עשה לי מניפולציה רגשית: 'אתה תוקע לי סכין בבטן. אתה הורג אותי'. לאחר השיחה ההיא הקשר ביני לבין הוריי נותק.
"בתשע"ד התגייסתי לגדוד 'רותם' של חטיבת גבעתי דרך ארגון שח"ר, המסייע לשילוב חרדים בצה"ל. בשבת הראשונה בצבא לא היה מושג איפה אני הולך להיות. אין לי בית לחזור אליו. אני בניתוק מההורים שלי. חבר שלי, שאיתו התגייסתי, סיפר לי על נטע כץ, שהקים את ארגון שח"ר ומזמין אליו הביתה חיילים חרדים. תכלס, אני לא אוהב להיות בבתים שאני לא מכיר. אבל איך שנכנסתי לבית של נטע הרגשתי בבית. לא אורח ולא זר. נשארתי לגור אצלו שנה.
"השירות הקרבי היה האתגר הכי משמעותי שעברתי בחיים, במיוחד בשנה האחרונה, כשהייתי מפקד. הקפדתי לערוך בכל לילה סבב בין החיילים השומרים, ופעמים רבות הגענו לשיחות אישיות. הם הרגישו בנוח לבכות מולי. ההתמודדות עם החברה, עם המשפחה ועם כל מי שמכיר אותך מורכבת מאוד. באחת השבתות הראשונות שיצאתי לחופשה הגעתי לירושלים, לבעלז, ושמעתי שאחד הרבנים מריץ עליי שמועות שקריות. זו הייתה התמודדות לא פשוטה. פניתי לאותו הרב והצעתי לו שניגש יחדיו לאדמו"ר, והוא יתחקר אותי אם השמועות נכונות. זה עבד, והשמועות הופרכו. אגב, לא מעט פעמים במהלך השירות התייעצתי עם האדמו"ר.
"לאורך כל השירות שמרתי על פאות וזקן. הם שמרו עליי. זה עזר לי גם לא ללכת עם החבר'ה לכל מיני מקומות כגון מועדונים וכו'".
עוד מקרה מציג את המורכבות: "היינו בהכנות של הסגל ויצאנו לסיור במאה שערים. לבשנו כמובן ביגוד אזרחי, ורק הקצינים נשאו נשק. ראינו פשקווילים על הפלוגה שלנו, והתעכבנו לידם. אחד החרדים בשכונה קלט את זה. תבין", הוא קוטע את הסיפור, "השעה הייתה אחת בלילה. אותו אחד", יענקי ממשיך, "החל זועק 'שאבעס', כמו מילת קוד שמזעיקה את כולם. ישר יצאו אנשים מכל חור.
"השירות הקרבי היה האתגר הכי משמעותי שעברתי בחיים, במיוחד בשנה האחרונה, כשהייתי מפקד. הקפדתי לערוך בכל לילה סבב בין החיילים השומרים, ופעמים רבות הגענו לשיחות אישיות. הם הרגישו בנוח לבכות מולי. "
כמה עשרות. הם החלו לצעוק ולזרוק עלינו דברים. אני הייתי קצת מאחור ונטמעתי בקהל עד שראיתי ילד קטן שבא לזרוק אבן. אמרתי לעצמי: עד כאן. לאן השנאה יכולה להוביל ילדים? לקחתי לו את האבן. באותו הרגע החרדים ההם קלטו שאני עם החיילים, משכו אותי לחצר קרובה והטעימו אותי מנחת זרועם. אילולא קצינים בפלוגה שחילצו אותי משם, אני לא יודע איפה הייתי היום.
"לשמחתי בשנה האחרונה אני וההורים שלי עברנו טיפול. התבגרנו ולמדנו להכיר מחדש זה את זה. אני עדיין שומר על אורח חיים חרדי וגר אצלם בבית, בבני ברק".
א' (השם המלא שמור במערכת) התגייס בתשס"ט. גם הוא גדל בירושלים במשפחה חרדית ולמד בתלמוד תורה ובישיבה קטנה. כשהיה בן 14 וחצי סיים את המסלול הישיבתי, ומאז העביר את רוב הזמן בעבודות מזדמנות, בבטלה ובהרבה בילויים עם החברים. עם זאת בהגיעו לגיל 17, כשקיבל לידיו את הצו הראשון, היה לו ברור שהוא דוחה את הגיוס בתואנת 'תורתו אמונתו'.
"לא הכרתי אפשרות אחרת", הוא מסביר. "הגיוס מוקצה מחמת מיאוס בחברה החרדית. אבל קצת אחרי גיל 18 חבר טוב הכיר לי את הצבא והציע לי שאולי בכל זאת אתגייס. הוא אמר שזה יתרום לנו בעתיד, כשנרצה לעבוד. השתכנעתי. חשבתי בכלל להיות שקמיסט, וואלה מצוין, עושים שבוע–שבוע (שבוע בצבא ושבוע חופש בבית), ובשנה השלישית יש לימודים, אז בכלל… אבל קצין המיון בבקו"ם חשב אחרת, ושלח אותי לגדוד 'נצח יהודה'.
"עברתי תקופות לא קלות, ואלמלא הסַמָּל שלי בטירונות אני לא יודע איפה הייתי עכשיו. הוא לקח אותי כפרויקט אישי, וואלה, זה הצליח. סיימתי קורס מ"כים וסמ"בים (מפקדי כיתות וסמלים בכירים) ואפילו חזרתי לשירות קבע בתפקידים שונים בבסיס תל השומר, תפקידים שאני ממלא עד היום. הצבא לגמרי גרם לי לממש את הפוטנציאל שלי הן ברמה המקצועית הן ברמה האישית. הקמתי משפחה. היום יש לי שני ילדים, ובלעדי הצבא והתהליך שעברתי אני לא יודע איפה הייתי היום. עם זאת", הוא מסייג, "רק מי שלא לומד או נמצא במסגרת ישיבתית אבל לא באמת לומד בה, הצבא הוא הזדמנות מצוינת בשבילו למימוש הפוטנציאל הגלום בו".
