הטלפון מצלצל. ״היי הרב. זו רותם מבית מדרש לנוער ב… תוכל להעביר אצלנו שיחה לנוער? אנחנו רוצים להתחיל סדרת שיעורים במוצ״ש וצריכים איזה שיעור חזק שידליק את החבר׳ה״.
״אשריכם על היוזמה! מוצ״ש זה קצת מאתגר עבורי. אני גר רחוק מכם וייקח לי הרבה זמן להגיע״.
״אין בעיה. נתחיל מאוחר אחרי צאת שבת, ככה שתספיק לבוא בלי בעיות״.
״אולי עדיף רב מקומי? יש רבנים ממש מעולים בסביבה שלכם״.
״לא, לא, אנחנו רוצים לגוון. יגיעו בערך 20 חבר׳ה וחשוב לנו שיהיה להם מעניין״.
״תביני, זה בערך שעתיים נסיעה לכל כיוון. יש גם עלויות של דלק״.
״הא… הרב לוקח כסף? לא ידעתי. תראה, אנחנו יכולים לשלם לך על הנסיעות. נבקש מכל משתתף לתרום חמישה שקלים שיהיה לך על הנסיעה. אז אפשר לסגור במוצ״ש עוד שבועיים?״.
(סיפור אמיתי, והלוואי שהיה רק אחד כזה)
אפשר לתמחר תורה?
אני יודע שזה נושא רגיש וטעון, אבל הגיע הזמן לשים אותו על השולחן: רבנים וכסף.
חייבים להודות שיש כאן קונפליקט מובנה:
מצד אחד, התורה היא דבר שערכו לא יסולא בפז. ״יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה״ (משלי ג,טז). כל תמחור של שיעור תורה רק מוזיל מערכו.
מצד שני, השיעור הזה לא נאמר מפיו של המלאך מיכאל אלא על ידי רב בן אנוש. אחד כזה שהילדים שלו מתעקשים לאכול ולהתלבש ושעליו מוטלת האחריות לפרנס אותם, שהבית שבו הוא יושב שעות כדי להכין כל שיעור מצריך תשלום ארנונה וחשמל, ושאפילו הרכב שהסיע אותו אל השיעור עדיין אינו פועל על אנרגיה סולארית.
מהיכן יגיעו כל העלויות האלו? הרי ״אם אין קמח – אין תורה״ (אבות ג,יז).
רבנים רבים חשים מבוכה רבה לבקש תגמול על ההשקעה העצומה שלהם בהפצת תורה, ולאנשים רבים אין כלל הווא אמינא שצריך להציע זאת לרב. כלומר, אף אחד לא יעלה בדעתו להזמין שרברב, להיעזר בשירותי מכונאי רכב או ליהנות ממומחיות רופא שיניים, מבלי לשלם להם טבין ותקילין על שירותיהם. כשמדובר ברב לעומת זאת ברור שהוא צריך להתקיים…מן האוויר.
הרב והקורנפלקס
לפני שנים נפגשתי עם קהילה שהגדירה עצמה כתורנית וחיפשה רב שיכהן בראשה. ועדת הקבלה ידעה לתאר במפורט את ציפיותיהם: על הרב להיות תלמיד חכם, בקי בתורה ובהלכה, נעים הליכות ומחובר לציבור. עליו להיות נוכח בשבתות ולהשתתף בתפילות בימי חול, לשאת דרשות ושיעורים – לגברים, לנשים ולילדים, להשקיע בנוער הקהילה ולהיות כתובת לכולם לשאלות ולהתייעצויות בנושאים הלכתיים וחינוכיים. הקהילה, כמובן, תשלם לרב על עבודתו, ולטובת המלאכה הצנועה שהם מבקשים ממנו הוקצתה משכורת חודשית של (תחזיקו חזק!) 2,000 ש״ח. ברוטו. חשוב לציין שלא היה מדובר בקהילה מרוששת שחבריה חיים מתחת לקו העוני. רוב החברים החזיקו שתי מכוניות ולא נמנעו מלקפוץ פעמיים-שלוש בשנה לחו״ל לנופש משפחתי, אבל לגבי דמות רוחנית שתעמוד בראש הקהילה הסכום הנ״ל היה נראה להם הוגן.
רק לשבר את האוזן, משמעות הדבר שכל משפחה נאלצה להוציא מכיסה 32 ₪ בחודש לטובת שכר הרב, פחות מתקציב הקורנפלקס השבועי שלה. אחרי כל זאת נציין שההצעה הנ״ל נחשבת מעל הממוצע. בקהילות רבות מאוד הרב פועל ללא שכר כלל.
נשמה=חינם?
בארה״ב זה עובד אחרת לגמרי. שם יש כבוד למעמד הרבנות, והרב מקבל מהקהילה משכורת שמאפשרת לו קיום בכבוד. בארץ הקודש הנורמות אחרות לגמרי ולצד ההשקעה הרבה בקהילה נאלץ הרב לתזז בין 2-3 משרות אחרות (לרוב בתחום החינוך, אבל לא בהכרח) כדי להצליח לגמור את החודש ולפרנס את משפחתו.
מתי יהיה לו זמן להכין שיעורים ודרשות לקהילה? מתי יספיק לראות את ילדיו ולומר שלום לאשתו? מתי יוכל להמשיך ללמוד ולגדול בתורה? לא ברור. ומה שהכי מתסכל הוא שבציבור הכללי קיימת תדמית שלילית לעולם הרבני כמי שעסוק ברדיפת שלמונים ובאכילת חינם על חשבון הציבור. נכון הדבר שיש כמה יוצאי דופן שתדלקו את הקפידא הזו, אבל הרוב המוחלט של הרבנים מקדיש את חייו כדי להביא את אור התורה לעם ישראל, ועושה זאת במסירות ובאהבה לשם שמיים. לא מעט רבנים הם אנשים ברוכי כישרונות שהיו יכולים לעשות הרבה כסף לו היו בוחרים במקצועות ׳מכניסים׳ יותר כמו היי-טק, משפטים, רפואה וכדו׳. ובכל זאת, הם בחרו לרתום את מרצם וכוחם כדי לחזק את הצד הרוחני בעם ישראל.
בשורה התחתונה מהדהדת השאלה: למה ברור לכל אחד שעל מפגש עם פסיכולוג משלמים מאות שקלים ולהזמין סטנדאפיסט לאירוע עולה אלפים, שעל טיול לחו״ל מגהצים אשראי בלי להסס וגם ביגוד וריהוט לבית גובים את שלהם, ורק מפגש עם מישהו שייגע בדבר הכי חשוב – הנשמה שלנו, אמור להיות (כמעט) בחינם?
אולי היה ראוי להפנות את השאלה לרב, אבל נדמה לי שגם לו אין תשובה.
