בסוף פרשתנו אנו נפגשים עם פרשיה תמוהה, פרשת עגלה ערופה. אם נמצא בכביש ראשי בין ערים שונות חלל אשר אין אנו יודעים מי רצח אותו, מה עלינו לעשות? מה יש לעשות? התורה דורשת מאתנו לעשות צעדים חסרי תקדים בהיקפם ובמשמעותם. ראשית קוראים לנציגות מבית הדין הגדול [הסנהדרין] והזקנים והשופטים מודדים לאיזו עיר החלל קרוב יותר. זקני העיר הסמוכה לוקחים עגלת בקר שלא נעשתה בה שום עבודה אל נחל איתן ושם עורפים את העגלה בנחל לעיני כל העיר וכל זקני אותה העיר רוחצים ידיהם על העגלה ואומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' [דברים כא, א-ט]. מה פשר אמירת הוידוי מצד זקני העיר? וכי יעלה על הדעת שהם רוצחים חלילה? כבר התנאים שאלו את השאלה הזאת, והשיבו מה שהשיבו. ואפשר להשיב עוד שהתורה הטילה עלינו אחריות. אם בקרבתך קרה מקרה של רצח, אתה לוקח אחריות, אתה לא מתרגל ולא ממשיך לסדר היום שלך, אתה מזדעזע. אתה, בני עירך והסנהדרין עוצרים את סדר היום ויורדים לתחתית החיים ומרוממים אותנו מהשפלות שהתדרדרנו אליה. רצח? שומו שמיים, צריך כעת לקחת עגלה ערופה ולערוף אותה בנחל שלא נעבד לרמוז שכמו שהנחל והעגלה לא הספיקו להעבד כך נגדעו חיים שלמים מאדם שיכל להקים משפחה ולהוליד ילדים. חיים של דורות נגדעו כאן.
הזקנים לא רצחו, אך עליהם לשאול: כיצד יתכן שרצח קרה בקרבתנו? מה עשינו בכדי למנוע רצח? כיצד אנו מונעים את הרצח הבא? לא רק מרצח מצריך להזדעזע.
האדישות וההזדעזעות נכונים גם לתחומים אחרים בחיינו, שזקנים, יתומים ואלמנות יחיו כאן בכבוד. יש רצח רוחני שמליון ילדים לא יודעים לומר שמע ישראל. מה עשינו בכדי שיהודים ישמרו שבת, שיניחו תפילין, שכבוד עמנו וארצנו לא יבוזה? האם מישהו מאתנו יכול לומר: ידינו לא שפכו את 'הדם' הזה? נקודה יהודית למחשבה בחודש אלול… ■
