שיעור בסולידריות חברתית

אבינועם הרש - מחנך

אבינועם הרש - מחנך

קפה הפוך וחינוך סיפורים

יש לי מנהג, שאני לא ממש אוהבת אותו… אבל כשהמצב ככה אני עושה אותו. והוא מעצבן, מוציא מריכוז, ועד שחוזרים ממנו חזרה לוקח כמה דקות. אבל, הוא ממש הקצה, של לנסות להבין מה עובר על מי שחי קרוב לרצועת עזה בתקופות לא פשוטות.

האמת, כשחושבים על זה, אז זה יותר ממוזר שעוד לא הורידו הנחייה לכלל בתי הספר להפסיק את השיעורים בכיתות בכל פעם שיש אזעקת “צבע אדום”. עד שיש לנו אפשרות לחנך וללמד סולידריות חברתית מהי, אנחנו מפספסים את המומנטום ודוהרים לעבר שיעור מתמטיקה הבא, תוך התעלמות מהשאלה: האם אנחנו לא באמת מדינה אחת? האם מה שקורה בשדרות לא אמור להשפיע על אורח החיים בתל אביב? האם הדם של תלמידי באר גנים פחות כחול? ואז נתקלתי בפוסט הנהדר הבא שכתבה מישהי שאני לא מכיר אישית, בשם אורטל מויאל ברון:
“יש לי מנהג, שאני לא ממש אוהבת אותו… אבל כשהמצב ככה אני עושה אותו. והוא מעצבן, מוציא מריכוז, ועד שחוזרים ממנו חזרה לוקח כמה דקות. אבל, הוא ממש הקצה, של לנסות להבין מה עובר על מי שחי קרוב לרצועת עזה בתקופות לא פשוטות.
מה אני עושה? תוך כדי כל שיעור שאני מלמדת, אני משאירה את הפלאפון דלוק עם אפליקציית צבע אדום. כשיש צבע אדום, אני עוצרת את השיעור. (תחשבו. מי שמורה מבין: בדיוק כולם בכיתה, חומר פתוח, או באמצע דיון סוער ולמידה רצינית פנים מול פנים).
אני מקריאה את שמות היישובים, פותחת מפה על מצגת בלוח ומראה איפה נמצא כל יישוב. לרוב אלו שמות, שהם כותרת רצה במבזקים. רואים איפה היישוב נמצא, את המרחק שלו, את החשיבות של המיקום שלו, ואז היישוב הזה הוא לא רק שם, הוא אוכלוסייה שלמה שיש לה כמה שניות להיכנס למרחב מוגן. שם החיים באמת נעצרים וקשה לחזור חזרה.
לא כמו אצלי בעבודה, אי שם באזור חיוג 09, שזה רק מפריע לשיעור של תלמידות י”א שמתכוננות לבגרות ומנסות לחזור לריכוז אחרי שהוצאתי אותן ממנו.
אולי זה השיעור הכי משמעותי שאוכל לתת להן.
** חייבת להוסיף, המטרה להוסיף מודעות, סולידריות ואכפתיות, לא נעשית בדרך מלחיצה ומעוררת פחד. כמובן, לא נרצה להכניס את מי שלא נמצא בסיטואציה כזו. התכוננו לזה יחד בתחילת השיעור, וכשזה קרה עצרנו לאות הזדהות. הכרת הארץ ויישוביה על פני המפה מוסיפים ידע, ובסוף מודעות למה שקורה וידע הם כוח”.
***
אני זוכר איך נדהמתי לראות אנשים ששותים קפה בתל אביב מתי שפינו את גוש קטיף. לא הבנתי איך יכול להיות ניתוק כל כך גדול ומאין הוא בא? האם אנחנו לא עם אחד? האם כשיד ימין נחתכת זה לא מעניין את יד שמאל? וכעבור כמה שנים התחילו הפצמרי”ם על יישובי הדרום ונעמדתי מול המראה ושאלתי את עצמי: תכל’ס מה עשית בשביל להרגיש את הכאב של האחים שלך בדרום? לא הרבה. ואם בבית יש נתק ובבית הספר יש נתק, אז אנחנו מקבלים נוער שגדל בתוך בועה ולא מודע למתרחש סביבו. כמה טוב לדעת שיש מורים שמובילים מהלך אחר ונכון יותר.

להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות באותו נושא

נמר החיים

עובר אורח מותש וצמא הלך בדרך. הלוואי והייתי יכול להסתתר

גלילה למעלה