זה היה יום רגיל של החופש הגדול. בשעות אחר הצהריים יצאה משפחת צינמן מהיישוב שבות רחל שבבנימין לעיר אריאל הסמוכה, כשהם נוסעים בשתי מכוניות. חיים, אב המשפחה, ושניים מהילדים נסעו במכונית הראשונה, והאם רבקה וארבעת הילדים הנוספים נסעו מאחוריהם. ואז אירע האסון.
מכונית שבה נהגה נהגת ערביה בנתיב הנגדי סטתה מדרכה והתנגשה חזיתית במכונית שבה היו רבקה צינמן וילדיה. מתן בן ה-6 נהרג ושאר בני המשפחה נפגעו.
״לידי ישב בניה בן העשר, מאחוריו אמונה בת ה-12, באמצע מתן ולידו התינוק בן החצי שנה. עברנו את עלי והגענו לצומת מעלה לבונה. הכביש היה ריק משני הכיוונים. לא הייתה עקיפה, לא עקיפה מסוכנת ולא עקיפה רגילה. נקודה. בזווית העין פתאום אני קולטת רכב לבן שפשוט שינה את זווית הנסיעה שלו ישירות אליי והאיץ. נכנס בנו בעצם״, מתארת רבקה את רגעי התאונה הקשה.
כתוצאה מהפגיעה איבדה רבקה את הכרתה. ״התעוררתי ולא הצלחתי לזוז. בניה לידי קלט שהוא במצב לא טוב. הסתכלתי וראיתי את מתן ואמונה בלי הכרה ואת התינוק לא ראיתי. אמונה קיבלה מכה בראש והייתה מחוסרת הכרה כמה שעות, היא לא זוכרת כלום. בניה זוכר הכול. הגיעו כוחות של מד״א וצבא וחילצו אותנו, בדקו מה איתנו״.
מתן צינמן ז"ל
משפחת צינמן
אלו מחשבות עוברות בראש באותן שניות?
״לא היו מחשבות יותר מידי, היו פשוט צרחות. פחדתי שהאוטו מחץ אותי ושאיבדתי את היכולת לזוז. כשפתחו את הדלת שלי ראיתי שאני מצליחה לעמוד, אבל הכול היה שוק. קיבלתי מכה רצינית מכרית האוויר ומהחגורה ונשברה לי עצם הבריח. היה לי קשה לנשום, הייתי חלשה ומסוחררת, וגם דאגתי, רציתי שיטפלו בנו ויפנו אותנו.
״ראיתי שנועם הקטן בסלקל על הכביש בוכה. אישה שהייתה ברכב אחרינו שאלה אותי איך לעזור לו, וביקשתי ממנה שתרים אותו. אמרתי לה להתקשר לחיים, בעלי, שהספיק בינתיים להגיע לכניסה לאריאל. כשהוא התעדכן על התאונה הוא הסתובב וחזר, אז גם שני הילדים שהיו איתו ראו את הכול. כולנו היינו בסיפור הזה. הם לא נפגעו אבל היו פיזית במקום והיו פיזית איתנו. את מתן פינו ראשון, הוא היה במצב הכי גרוע. אותי הטיסו במסוק לבית חולים עין כרם בירושלים, את הילדים פינו לבית חולים שערי צדק וחיים הלך איתם״.
מנתונים של מועצת אזורית מטה בנימין שהגיעו ל'גילוי דעת' עולה כי מתחילת השנה ועד לתחילת אוגוסט האחרון התרחשו 285 תאונות דרכים על כביש 60 ובהן היו 322 פצועים, מתוכם 18 קשה ו-6 הרוגים. 83 תאונות התרחשו במקטע של צומת עלי עד לצומת המשטרה הבריטית (תשעה ק"מ), ובהן היו 56 פצועים, מתוכם 5 פצועים קשה ועוד 3 הרוגים. מתחילת חודש יולי ובמשך חודש אחד היו 52 תאונות דרכים על כביש 60, בהן 84 פצועים, מתוכם 7 פצועים קשה ו-2 הרוגים. 17 תאונות דרכים אירעו במקטע של צומת עלי עד לצומת המשטרה הבריטית, בהן 11 פצועים, מתוכם 3 קשה והרוג אחד.
זה הסיפור של כולם, רק שלנו קרה אסון
לרבקה חשוב להסביר כי מדובר בהתמודדות מוכרת באזור. ״זה סיפור שקרה לנו, אבל זה בעצם סיפור של הרבה אנשים שגרים באזור שלנו שמתמודדים עם זה יום יום. רק שלנו קרה אסון בעקבות ההתמודדויות היומיומיות האלו. כל יום יוצאים מהבית ולא יודעים מה יכול לקרות. עכשיו אחרי התאונה זה חזק הרבה יותר אצלי, שיש כל כך הרבה פוטנציאל נזק בעקבות ההתנהגויות בכביש וחוסר האכיפה״.
משפחת צינמן עברה להתגורר ביישוב שבות רחל לפני כחמש שנים. לבני הזוג חיים ורבקה נולדה בת בכורה ולאחריה חמישה בנים. רבקה מתארת בית מלא שמחה, מלא חיים, מלא שובבות. ״בית חי״. מתן היה הילד הרביעי, הבן השלישי מתוך החמישה, ״הוא היה הסנדוויץ׳, היה הדבק. הם היו כולם חברים טובים, מסתובבים יחד, עושים שטויות יחד. תמיד אמרו עליהם ׳אלו הבנים של צינמן׳״.
איך נודע לך שמתן נהרג?
״כשחיים הגיע לבית החולים שערי צדק מנהל בית החולים סיפר לו. חיים ביקש שהוא יהיה זה שיספר לכולנו, הוא ממש התעקש על זה. הוא דאג שלא יספרו לנו שום דבר לפני שהוא מגיע. לקחו את חיים לבית חולים עין כרם והוא סיפר לי״. משם חזר חיים לשערי צדק וסיפר את הבשורה המרה לאמונה ובניה, הילדים הגדולים המאושפזים שם. לבית המשפחה שבו שהו הילדים הנוספים עם אימה של רבקה, הגיע חיים בשעת לילה מאוחרת. כשהתעוררו הילדים למוחרת, עדכן חיים גם אותם.״
רבקה לא הגיעה ללוויית מתן. ״זה היה יותר מידי. גם לא זזתי, הכול כאב, הכול היה מבולבל. היה קשה להגיע ללוויה של הבן שלך. החלטתי שזה יותר מידי. סידרו לי זום, כתבתי מראש מה שרציתי וחיים אמר את הדברים בשמי״.
קושי מעורבב עם הרבה טוב
במהלך הריאיון מסבירה רבקה על הרגשות המלווים את בני המשפחה מאז התאונה ״כל הסיפור הזה זה מעברים חדים. זה לא הכול קושי, זה קושי מעורבב עם הרבה טוב. אפילו בתאונה עצמה היה לנו מיגון אבנים ברכב והשמשה לא התנפצה. ואם לא היה לנו מיגון השמשה הייתה מתנפצת בעוצמה על כולנו ויכול להיות שלא אני ולא אף אחד ברכב היה שורד.
״עוד דבר – ב״ה כל הפצעים והפגיעות הם הפיכים, לכולם. אף אחד לא נכה, אף אחד לא עם פגיעת ראש. אנחנו עדיין מתמודדים, לבניה נשברה חוליה, יש לנו עוד חודשיים של ריפוי לפנינו. אנחנו עוד לא יצאנו מזה אבל הרופאים אומרים שהכול יהיה בסדר בסוף, וזה מאוד לא מובן מאליו. יש תאונות דרכים שהאנשים לא חוזרים להיות מי שהם היו פיזית לפני כן.
״אני עדיין לא במקום להגיד שזה היה נס ו-וואו ומדהים, אבל כן צריך לראות שזה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ב״ה אנחנו לא לבד, מרגע שזה קרה המשפחה מכל כיוון עטפה, תמכה ועזרה. לא עזבה אותנו לרגע. והקהילה שלנו – אנחנו כל כך אהובים ועטופים, זו גם ברכה. זה ממש לא מובן מאליו, יש אנשים שעוברים אסונות שאין להן את התמיכה הזאת והם צריכים לעבור את זה לבד. אני לא יכולה לדמיין אנשים עוברים את זה לבד״.
רבקה מוסיפה עוד פן שמקל עליהם, ולו במעט, את ההתמודדות. ״הסיפור שלנו תפס כותרות – זה אומר שמלא אנשים מתעניינים בנו ועוזרים לנו. גם מבחינה בירוקרטית היה לנו קצת יותר קל. זה ריכך מעט את כל הבלאגן שאנחנו צריכים לעבור ועוד עוברים. כולם מאוד מבינים וזה מחמם את הלב״.
לא היה ילד מוכן ממנו לכיתה א׳
״מתן היה אמור להתחיל ללמוד בכיתה א׳ בבית ה ספר ׳אוהל שילה׳ בנים. הוא חיכה לזה כבר שנתיים בערך. כל הזמן היה שואל ׳מתי אני עולה׳, כבר ידע לכתוב קצת, ידע חיבור חיסור. לא היה ילד מוכן ממנו לכיתה א, הוא חיכה בקוצר רוח, כבר בנה תוכניות והכול״.
איך עבר עליכם בוקר תחילת הלימודים?
״בבוקר ה-1 לספטמבר היה קשה. באותו בוקר חיים לא הלך לעבודה היה לו חשוב להיות איתנו. גם טכנית – אני לא ניידת כרגע, אני פחות מועילה. הראש שלי לא היה נמצא במקום. הייתה לי תמיכה באותו הבוקר, לא היה סיכוי שאתפקד כרגיל. היה קשה, אבל עברנו את זה. הילדים נכנסו למסגרות וטוב להם במסגרות. הילדים שמחים לחזור לשגרה, הם התגעגעו מאוד. כולם שמחו לחזור״.
להמשיך את האור של מתן הלאה
לאחר התאונה יצא היישוב שבות רחל בגיוס המונים במטרה לבנות בנין קבע לת״ת בישוב שייקרא על שם מתן ז״ל. רבקה מספרת על אהבתו של מתן לסיפורי התורה ולתלמוד התורה שהתקיים בישוב: ״הת״ת בשבות רחל זה לא בית ספר, זה כמו חוג תורה פעמיים בשבוע, פלוס פעילויות. מתן אהב ללכת לתלמוד תורה כבר מגיל הגן. הוא לא ויתר והתעקש להשתתף גם כשהיה בן שלוש. בתלמוד תורה יש סיפורים ויצירות, והוא כל כך אהב את זה. אהב להיות בעולם של סיפורי התורה.
״כשקרה האסון היישוב מינף את זה לעשייה. הרבה אנשים רצו לעזור ושאלו איך, וזה היה כיוון מתאים ומרגש מאוד – שאפשר להמשיך את האור של מתן הלאה. שנת הלימודים בתלמוד תורה התחילה השבוע, כל האחים שלו כבר רשומים שם, זה היה חשוב לנו ולהם. לתלמוד תורה לא היה מקום קבוע, תמיד חיפשו מקום, אז הפיכתו לדבר קבוע היא מרגשת. אני מאוד מקווה שזה ימשיך להצליח וכל מי שרוצה להיות חלק זה מבורך״.
רבקה משתפת בזיכרון מאהבתו של מתן לתלמוד תורה. ״זכור לי זיכרון אחד מתוק שהסעתי אותו ואת אחיו הקטן יהודה לתלמוד תורה, והם היו צריכים לחצות שדה שכזה. מתן יצא מהאוטו וקרא לאחיו הקטן ׳בוא מהר, אני רואה את הרב! הרב מגיע!׳, כולו מלא שמחה, תוך כדי ריצה והתלהבות. מראה כזה מתוק. ככה הוא היה״.
יש שיח בבית על ענייני אמונה בעקבות התאונה?
״יש לנו שיח בבית על כל מיני דברים, על זיכרונות, על רגשות, על שאלות. יש כל מיני דברים שהילדים פותחים, כל אחד כמה שהוא רוצה וכמה שהוא מרגיש בנוח. חשוב לנו שיהיה את המקום הזה בבית שלנו. אנחנו גם ממש ממש בהתחלה. אני לא חושבת שאני עדיין מעכלת שזה באמת קרה. הילדים מבינים-לא מבינים. זה חדש לנו, אנחנו עוד בשלבי בנייה מחדש. אנחנו כן משתדלים להיות חזקים יחד, זה חשוב. לכל אחד יש את השאלות שלו ואת הקושיות שלו ואת המקום שבו הוא מונח, וכל אחד במקום שהוא צריך להיות בו כרגע״.
לציבור הכללי מבקשת רבקה להעביר מסר אחד, חד וברור: ״שהורים יעריכו את הילדים שלהם, שיכבדו אותם, שיחבקו אותם״.
"תשתית של כביש היא עניין של חיים ומוות"
פנינו לראש מועצת בנימין ישראל גנץ, במטרה לנסות ולהבין כיצד פועלת המועצה בנוגע למצב החמור של התשתיות בתחומה כמו בתחום שאר הרשויות ביו"ש. בפתח דבריו אומר גנץ כי מדינת ישראל הזניחה במשך שלשה עשורים את תשתיות הכבישים ביהודה ושומרון והתייחסה לאזור הזה כחצר אחורית שלה. "זה בא לידי ביטוי בהתעלמות מוחלטת מתכנון נצרך וכמובן מהשקעות בפיתוח כבישים וכן מורגש היטב בנוגע לאכיפה נגד עברייני הכביש הערבים.
"את המחיר", הוא טוען, "משלמת בעיקר האוכלוסיה היהודית שעומדת בפקקים לא פרופורציונאליים. את מחיר הדמים משלמת גם האוכלוסיה הערבית.
"בתחילת כהונתי כסגן ראש מועצה ניגשתי בתמימותי למשרד התחבורה כדי לדרוש הרחבת כבישים. נדהמתי לגלות שגם אם משרד התחבורה רוצה, הוא לא יכול (בשעתו) לתת הוראה לסלילת כביש. הם לא הכירו את הכבישים שלנו, כי הם פשוט לא הופיעו במפות התכנון של המדינה. באתי לפגישה בכביש אדם-חיזמא והם הראו לי במפה שהוא פשוט לא קיים. מאותו יום הבנו את הבעיה ואת הפער והתחלנו לרתום את משרדי הממשלה למיפוי ולהכנסת יו"ש למפות מינהל התכנון של מדינת ישראל, מכאן עברנו לתכנון תכנית אב ועשור לכבישים וחלק מהפרויקטים הללו כבר נמצאים בעבודות בשטח.
"בעידן הנוכחי כולם מבינים שתשתית של כביש היא עניין של חיים ומוות. כאשר מדינת ישראל מזניחה את הכבישים במשך שלשה עשורים, לוקח הרבה שנים להדביק את הפער. נוסיף לכאן את ההזנחה באכיפה ואת אזלת היד של הרשויות במדינת ישראל בטיפול בעבריינות של תושבי הרשות הפלסטינית בכבישים ומקבלים תוצאה מסוכנת מאד שיכולה היתה להימנע".
כשגנץ מדבר עם שרים ונבחרי ציבור שבאים מהשמאל, הוא אומר להם שבגלל הגישה שלהם נפגעות זכויות אדם ואזרח, וחיי אדם מקופחים, הן של יהודים והן של ערבים."לפני חודשיים ישבו אצלי בבית חברי קונגרס בכירים מאד מהמפלגה הדמוקרטית שמחזיקים בעמדות שמאל קיצוניות ביחס אלינו. הוכחתי להם שאני כראש מועצה פועל פי כמה מהם לטובת חיי אדם של הערבים כאן מאשר הם. זה נכון גם בתחום הסביבה ואפילו איכות החיים. הם נדהמו.
"היום לשמחתי יש קשב לנושא. גם בזכות פועלה של ח"כ אורית סטרוק בכנסת בסוגיה ולצערנו הגדול התאונה הקשה גרמה לבעלי תפקידים להתעורר ולהתחיל להבין שצריך לעשות מעשה", הוא אומר בכאב. "יצאנו בקריאה פומבית ובמהלכים מול מקבלי ההחלטות, יצאנו לדרך לראשונה בהפגנה בצמתים אליה הגיעו רבים מתושבי בנימין והבטחתי שזו יריית הפתיחה בנושא".
לאחרונה חתם אלוף הפיקוד יהודה פוקס על צווים שנותנים כלי אכיפה לרשויות לאכוף את החוק ולהעניש נהגים ערבים שעד כה חמקו מענישה. גנץ מוסיף כי "המשטרה תצטרך לעשות שימוש בכלים האלה, יש שם רצון לזה ואנחנו נעקוב. חייב לציין שיש קשב לעניין מצד אלוף הפיקוד ואנשי המשטרה ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה".
"גיבשנו עיקרים לתכנית חירום לאכיפה ואנו דורשים מהרשויות לקדם אותה. במקביל, דרוש קידום בהול להרחבת הכבישים והתשתיות ואני מצפה ומקווה שתקום ממשלה ציונית ולאומית שתקדם את הסוגיה בבהילות".
