המדרש אומר שקרח חטא ברצונו לשלוש הכ"פים: כוח, כסף, כבוד. כוח = שליטה; כסף = תאווה; כבוד = מעמד.
מצד אחד רצה קרח, שהיה אחד ממנהיגי ישראל, עוד ועוד, ולא הסתפק בכל אשר היה לו! ומצד אחר לא רצה שמישהו מעם ישראל יבלוט, ועל כן קבע את המשפט האלמותי: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה".
כלומר, קרח יצא בהצהרה של רצון (כביכול) לשוויון ואחווה ללא נתינת יתרון של האחד על חברו – אחידות מחייבת, וממילא עולה השאלה כנגד משה ואהרן: מדוע אתם מתנשאים מעל כל העם ולוקחים לעצמכם תפקידים?
אינני רוצה להיכנס לתשובתם של הקב"ה ומשה ולעונש של קרח ועדתו אלא ללמוד מטענות קרח על חיי זוגיות.
חלק נכבד מהבעיות בזוגיות נובע מהרצון של אחד מבני הזוג ליותר כוח, כסף או כבוד. כשאחד מבני הזוג מבקש או דורש לעצמו בחיי הנישואין כוח (שליטה(, כסף (תאווה) או כבוד )מעמד) מול בן הזוג שאיתו, סיכוי גבוה שהזוגיות תתפרק!
מנגד, כשיש מחשבה של מי מבני הזוג על אחידות מחייבת ללא כל התייחסות ליכולות, לכישרונות, למאוויים ולרגשות, כשהכול חייב להיות תמיד שוויוני ואחיד, גם כאן הזוגיות לא תמריא ותבער אלא תתרסק ותכבה.
תנועת הנגד לרצונות ההרסניים האלה היא הענווה. ענווה מוגדרת במילון כך: "תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם".
ענווה פירושה להסתפק במועט, לדעת את כוחי, להגביל את מעמדי ולשלוט על תאוותי.
רק אם שני בני הזוג יחיו בהרגשת ענווה כלפי האחר, לא ידרשו לעצמם כל שליטה אלא יזרמו עם בן הזוג בהרמוניה ועם זאת יכירו גם במעלות ובכישרונות של האחר וייתנו למעלות ולכישרונות אלה לפרוח ולהעצים את הזוגיות, הרי שאז תתעצם הזוגיות וכך יוכלו להרגיש כי שניהם קדושים ובתוכם ה'.
