0יש רגעים שהחיים לוחשים לנו באוזן, ויש רגעים שהם פשוט צועקים: לא לחכות. לא לדחות. לא לפספס את האנשים והלבבות שמקיפים אותנו.
אשתף אתכם בכמה סיפורים, רובם מהימים האחרונים, סיפורים שונים שמתאחדים כולם, כל אחד בדרכו, לקריאה אחת פשוטה: להיות נוכחים בחיים. לראות. לחבק. להרגיש את מי שסביבנו ובעיקר את הלב שלנו.
שלא נצטער
ביום ראשון שלפני ראש השנה, למרות שירות המילואים, נסעתי להשלים הרצאה שהתחייבתי אליה בבית ספר בצפון הארץ. עמדתי מול תלמידי ותלמידות כיתה י"ב, וכשכבר התקרבנו לסיום ההרצאה, אמרתי שאני רוצה להגיד כמה מילות סיכום להרצאה. ופתאום – יד מתרוממת בשורה הראשונה. תלמיד צעיר, עיניים לחות, ביקש לדבר.
בקול שקט אך חודר הוא לחש: "אבא שלי נפטר לפני שבועיים מדום לב. אני מרגיש שלא הייתי איתו מספיק בקשר… אתה צודק בכל מה שאמרת – שצריך להיות בקשר עם אבא ואמא, עם סבא וסבתא. אני כל כך מצטער שלא הייתי שם מספיק".
המילים שלו חתכו את הלב. עמדתי מולו, הדמעות חנקו את גרוני, ושאלתי אם אפשר לחבק אותו. הוא קפץ ממקומו ורץ אליי. חיבקתי אותו חיבוק של לב אל לב – חיבוק שמילים לא יכולות להכיל.
הרמתי את המיקרופון ואמרתי בקול חנוק: "נגמרו לי המילים… אין לי מה להוסיף".
כמה חשוב לא לחכות. להרים טלפון, לשלוח הודעה, לחבק, להיות בקשר. אל תחכו לרגע שבו כבר אי אפשר.
דמעות של חסד
לפני כשבועיים פנה אליי לוחם מחטיבת חשמונאים – חייל בודד שהגיע מחו"ל, בן למשפחה ברוכת ילדים עם 12 אחים ואחיות. הוא גר בירושלים בדירה עם עוד ארבעה חיילים בודדים. אבל במקום מיטות – הם ישנים על מזרנים פשוטים על הרצפה.
פניתי לחבר שיש לו האנגר מלא בציוד ממקומות שמחדשים מלאי – ומוסר את הציוד הישן לטובת מי שצריך. סיפרתי לו על אותם חיילים וביקשתי שלוש מיטות משומשות. התגובה שלו תפסה אותי לא מוכן: "חיילים בודדים, שמסכנים את חייהם בשבילנו, לא ישנים על מיטות משומשות. אני קונה להם שלוש מיטות חדשות. שלח לי את המספר של החייל ואתאם איתו הכל".
אמרתי לו תודה, והדמעות פשוט זלגו, בלי אזהרה מוקדמת. כי בעומק הלב – זה עם ישראל. זה הרוב המוחלט שלנו. וכשאנחנו בוחרים לפתוח עיניים ולראות את הטוב הזה – הוא מתעצם, מתפשט ומדליק עוד ועוד לבבות. זו התנועה שכולנו צרכים להתחבר אליה : תנועה של חסד, של נתינה, של אהבה פשוטה שמחברת אותנו זה לזה.
מה הסיכוי?
לפני כמה ימים התקשר אליי חבר קרוב וסיפר שיש לו בן משפחה – עובד סוציאלי קליני, מומחה לפוסט–טראומה – שיצא לפנסיה והוא מבקש להמשיך לטפל בהתנדבות בחיילים שנפגעו במלחמה. כיוון שהוא דובר אנגלית, הוא מעדיף לעבוד עם חיילים דוברי אנגלית.
יצרתי קשר עם כמה חברים הקשורים לצבא ולטיפול בלוחמים שנפגעו בפוסט טראומה על מנת לבדוק אופציה לשלב אותו בעשיה החשובה הזאת.
יומיים לאחר הפניה של אותו חבר התקשר אליי חייל. לוחם ביחידה מיוחדת בצה"ל. הוא סיפר שביום 7.10 הוא היה מתנדב צעיר במד"א וקפץ לדרום הארץ שם הוא חווה דברים לא פשוטים, וכעת זה מתחיל לצוף ולהפריע לו. אבל הוא לא רוצה לעזוב את התפקיד שלו כלוחם, ולכן ביקש שאפנה אותו לאיש מקצוע מחוץ למסגרת הצבאית.
אמרתי לו בחצי חיוך: "עוד מעט תגיד לי שגם אתה דובר אנגלית..". והוא עונה מופתע: "איך ידעת? באמת ההורים שלי מארה"ב, ואני דובר אנגלית..".
כמובן – מיד חיברתי ביניהם. אבל תגידו אתם – מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? פשוט לא נתפס איך בורא עולם למעלה מסדר את החיבורים המדויקים בזמן המדויק.
והסיפור האחרון הוא על
דפיקה בדלת ששינתה חיים
חבר שהיה שליח בארה"ב סיפר לי על משפחה שעלתה לארץ מארה"ב. הם לא הצליחו להשתלב בקהילה המקומית במקום מגוריהם, והחליטו לעזוב את הארץ, וכבר היו ימים ספורים לפני הטיסה.
וביום שישי – דפיקה בדלת. הם ניגשו לפתוח, ובפתח עמדו זוג שכנים עם פרחים, עוגות לשבת וחיוך גדול על פניהם. "אנחנו כל כך שמחים שעליתם וגרים בשכונה" הם אמרו בחום.
דפיקה אחת בדלת – פשוטה, ספונטנית – גרמה למשפחה לעצור, לחשוב מחדש ולהישאר בארץ.
כי לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיזכיר לנו שאנחנו רצויים, שאנחנו לא לבד.
הלב שמחבר את כל הנקודות
אמנם מדובר בארבעה סיפורים שלכאורה לא קשורים זה לזה, רגעים שונים, אנשים שלא הכירו זה את זה, אבל קו אחד מחבר את כולם: פתיחת הלב לקשר חיבוק וחיבור.
בין אם זה תלמיד שמבקש חיבוק של חיזוק, חבר שקונה מיטות חדשות לחיילים שהוא לא פגש מעולם, חיבור פלאי בין מטפל לחייל פצוע נפש,או שכנים שפותחים דלת עם עוגות לשבת – זו אותה הקריאה הפשוטה: לראות את האחר. להרגיש. לפעול עכשיו.
אל תחכו ליום שבו כבר אי אפשר. תרימו טלפון. הקישו בדלת. חבקו. אמרו מילה טובה. כי בסוף, מה שנשאר זה לא כמה הספקנו – אלא כמה אהבנו. ■
Ori88533@gmail.com
