מהרב שאר ישוב כהן זצ”ל, רבה של חיפה, שמעתי על החיבה והסבלנות שהביע כלפיו הרב קוק בילדותו, מלבד בפעם אחת, שנחרטה בזכרונו לכל ימיו. בדיעבד הוא הבין שזו הייתה השבת שבה הגיעו הידיעות על פרעות תרפ”ט, ובמיוחד על רצח בחורי הישיבה בחברון. הרב קוק היה נסער, התעלף, ובהתעוררו החל לפעול ללא הרף לנסות להציל מה שאפשר.
ר’ אריה לוין זצ”ל, “הצדיק הירושלמי”, טען שמאותה השבת החל הרב קוק להיות חלוש, חולה וזקן. הוא סבר שהמחלה שממנה נפטר כעבור 6 שנים, החלה אז לקנן ברב.
נקודה משותפת לפרעות תרפ”ט ותשפ”א היא ההפתעה. רבים הופתעו מעוצמת השנאה כלפי היהודים. רבים דיברו על כך שאותם שכנים ערבים, שלהם עזרו יום יום, השתתפו בפרעות נגדם.
פעם בתום הופעה ניגש אלי יהודי מבוגר מאד, הציג את עצמו בשם וולנסקי, וסיפר שלמד ב”ישיבת חברון” עוד בעיר חברון. הסתקרנתי. ידעתי שהיתה שם אווירה מיוחדת במינה. הרב יצחק הוטנר, בעל “פחד יצחק” ומתלמידי הרב קוק המובהקים, מתאר במכתביו כמעט אווירת גן עדן שהייתה בחברון כשלמד שם. התמדה תורנית, אחווה עמוקה וחברות נפש, שמחה והתעלות שאין כדוגמתן. חברון ככפר שקט ורגוע: הערבים שמחים שהיהודים באים, קונים אצלם ומפרנסים אותם. הכל נגדע בהפתעה גמורה בפרעות הללו.
שאלתי את מיודענו אם היה שם בפרעות עצמן, הוא השיב שכן ושהצליח להינצל. ביקשתי לבוא למעונו באחד הימים ולשמוע ממנו באריכות. כשהגעתי, הוא שמע את שאלותיי, ניסה להשיב, והשתתק. ואז אמר: “אני לא יכול. למה לפתוח את כל הפצעים מחדש? אני מצטער, לא מסוגל”. הלכתי כלעומת שבאתי.
האיש היה בן 98, ולמעלה מ-70 שנה אחרי הפרעות הללו היה הכל עדיין חי ורוחש בתוכו. דומני שעומק האכזבה היה כעומק הציפיות הגבוהות שהיו שם. פגשתי עוד יהודים שלמדו בחברון, ויש לי הרגשה שמה שהיה שם לא נחשף ממש מעולם. הפער בין הציפיות לאכזבה, עומק המשבר – בלתי מובן. הדברים רמוזים גם בתיאורי הרב דוב מעייני, רבה של הוד השרון, בספר הנפלא “אעברה נא”.
