הייתי השבוע בחתונה משפחתית. ילדה יפה, כמעט בת שמונה עשרה ומאוהבת. איזה דבר זה, לומר למישהי שבעלה נראה מקסים ומתוק, ולקבל ״נכון??״ מלא באושר. יש

הקורונה הלבישה אותנו בתחפושת של כירורגים עם מסכות של חדר ניתוח. קשה להלבין שיניים לחבר, ואפילו החיוך נחבא אל הכלים. אבל כשאנחנו 'קורנים' מאושר, אפשר

זה הכי נדוש לדבר על השמחה עכשיו. ועדיין היא קוראת לי מכל הרשתות ומכל הפוסטים ומכל שיחת טלפון. עם עצות של ״איך תשמח למרות שאתה

בכל חבורה תמצאו אותו, הסנג׳ר, זה שכולם ישלחו להביא מתנות לחגים ולמורה ולגננת. אצלנו זו אני, ואני שרופה על זה, כל מתנה היא הזדמנות לנחש

לכל אדם בעולם יש כוכב צפון שהוא מנווט אליו. הוא משתנה כמובן מאדם לאדם, לאחד זה כסף, לאחר רוגע ושלווה, או האהבה והבית. וכמו שודד

בתקופה שבה החיים נדמים לרצף המתנות בין תשובות על אומיקרון, קיבלתי בקשה לעצב כמה חללים. פרויקט פרטי ולא מורכב במיוחד, אבל עם כל חיבתי לעיצוב,

לפני כך וכך שנים כשעוד הייתי בלימודי משפטים, שאותם עזבתי, בקורס בפסיכולוגיה ומשפט – שבו דווקא הצטיינתי, המרצה הנבון שלנו דאז, ד״ר עדי אייל, הציע

עם הדלקת נרות השבת האחרונה נחת עלי הפחד. ככה, משום מקום. כמו מכר ותיק שאף אחד לא באמת התגעגע אליו, הגיע עד אלי והתחיל ללחוש

הרבה דיברו השבוע על מי שנראה משהו אחד ובעצם מתגלה כאחרת. על טוב שמתגלה כרע. ואני רק רוצה להזכיר שיש עוד סוג של אנשים. טוב

בבוקר עשרה בטבת קמתי עם ראש דופק. לרוב, הוא דופק מהצום, או לחילופין מהחרדה ממנו. והפעם, הראש פשוט נתקע על כמה צלילים שחוזרים על עצמם,