“את מאמינה לה?”, כך נשאלתי על ידי הדיין בבית הדין בדיון על אישה שהתאסלמה ורוצה לשוב ליהדות, לחזור לעם ישראל. “כן”, אמרתי, “אני מכירה אותה

זה היה בהפגנה הגדולה של ארגון להב”ה, בפאתי שער שכם, בתחילת פרעות תשפ”א: שני אנשים עקבו והלכו אחריי לכל מקום. התחלתי לנוע ממקום למקום, כדי

כתבה לנו אחת הבנות שעזרנו לה: “אז שמעתי שרוצים לסגור את ארגון להב”ה, הארגון שהציל אותי… ואני שואלת – למה? האם מישהו מבעלי הדעה מודעים

“הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב, כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו…”, ועכשיו סגרו לי את הווטסאפ ולבנצי בעלי,

אחרי המלחמה חוזרים לשגרה. אבל אי אפשר להשתחרר מהמראות הנוראים של מאורעות תשפ”א: פרעות ביהודים בליבה של מדינת ישראל. המראות הללו הזכירו תמונות מהגלות: בתי

היא גרה בלוד וכבר חיה בממ”ד. אמא ושני ילדים קטנים עם צרכים מיוחדים. הילדים מפחדים והיא מנסה להרגיע, מספרת להם שזה לא יריות, אלו רק

מקרוב ומרחוק, מהארץ ומחו”ל מגיעים בני המשפחה לבית הכנסת אברהם אבינו בחברון. כל בני המשפחה המורחבת באים לראות את ספר התורה העתיק ששייך למשפחה, משפחת גבאי.

קשה למצוא נחמה אחרי אסון גדול כל כך. יהודים צדיקים, מלאי אמונה ודבקות בה’, שבאו בסך הכול להתפלל – מצאו את מותם בדרך טרגית. השנה, הייתי

יום שישי, ערב שבת קודש, אני בשיא ההכנות והבישולים, ובדיוק אז מתקשרת אליי אמא כואבת שחוששת לילדה שלה. “אני מרגישה בתוך חלום בלהות”, היא אומרת

היא היתה חסרת אונים. התקשתה להסביר מה מחזיר אותה כל הזמן, פעם אחר פעם, לאותו בחור שפגע בה. היא הבינה שזה קשר לא בריא וזו