חמש בנות צלופחד הלמדניות והצדיקות אהבו את ארץ ישראל אהבה גדולה. כולן מביעות בשמותיהן סוג של תנועה – מחול, ריצה, תנועה, חוגה, הליכה. הן לא

זהו, הוסכם סופית: שבטי ראובן וגד, ונלווה עימם חצי שבט מנשה, נשארים בעבר הירדן שבה הם בחרו לשבת. כאשר הם הציעו לצאת למלחמה עם כל

"דוקטור חנה, מה דעתך על החיסון לווירוס הפפילומה?", היא שואלת. ולא רק היא. הנושא מטריד את מנוחתם של הרבה הורים ומחנכים של בני נוער צעירים.

בספר 'ילדי המים' של ד"ר שיבא, מייסד בית החולים תל השומר הקרוי על שמו, מתואר איך פנו אליו נשים רבות בימים הקשים של ראשית המדינה

אני פוגשת יותר ויותר בנות כאלו, ותמהה לְמה קשורה העלייה הזו בשכיחות התופעה גם בציבור היקר שלנו. הסיפור מסתובב סביב האשליה של ׳שלמות׳ חיצונית ומוחצנת.

איך עברתי את ההר הגדול הזה? לימודי הרפואה התובעניים והתמחות ברפואת נשים, יחד עם משפחה ברוכה וחיי תורה? יש לכך תשובות רבות. ראשית כל ומעל

לפני כמה שנים היה לנו שכן שהחליט לגדל את שערות ראשו. בני הקטן היה מכנה אותו: ׳הנזיר׳. אבל יש גם אנשים שמגדלים שיער למטרות ייעודיות

גיל התחלת הפעילות הציבורית של הלוויים הוא עשרים – בגיל הזה הנער הופך ללוי בוגר. התבגרות של כל אדם היא תהליך, ואפשר להציב את המעבר

בפרשתנו מוזכרת ה׳בהלה׳ שתבוא על עם ישראל – צרות ומחלות. הבהלה מוזכרת בהמשך גם כתולדה של מלחמה נגד עם ישראל, עד ש״ונסתם ורודף אין״, זאת

בוקר קיצי. היא נכנסת למרפאה עם מבט נחוש, קצת חסרת סבלנות. מתיישבת על קצה הכיסא, ופותחת בשיחה קולחת והחלטית: "ד"ר, יש לי 'עקרות הלכתית'. באתי