01
בני משפחתו של הילד שניאור זלמן מהעיר ביתר התכוננו בהתרגשות לחגיגת בר המצווה של בנם, שאותה רצו לחגוג באולם עם כל משפחתו, חבריו ומוריו. ואז פרצה מגֵפת הקורונה והעיר ביתר נכנסה לסגר מלא. אביו של שניאור משה-דוד כהן, נהג אוטובוס של חברת קווים, החליט להפוך את הלימון ללימונדה, ואמר לבנו שהם ייסעו יחד באוטובוס ויחגגו בצורה מצומצמת עם חבריו הנהגים במסוף של חברת קווים בביתר.
אבל הבן לא חשב לרגע איזו הפתעה מקורית סידר לו אביו. האב עבר ברחבי העיר ביתר וכל הזמן העלה לאוטובוס בני משפחה, חברים ואפילו מורים ורבנים של שניאור, הילד המתוק. כדי לעמוד בחוקי הקורונה שקבעה המדינה ולא לעבור את מספר הנוסעים המותר, העלה האב כל פעם אנשים אחרים, ולאחר שעשה איתם סיבוב, הוריד אותם והעלה קבוצה אחרת. הקבוצות השונות, שהיו בסוד העניין, חגגו עם שניאור, כל קבוצה בדרכה היא. ׳האורחים׳ בירכו אותו במהלך הנסיעה וירדו בכדי לפנות את המקום לקבוצה הבאה. כך הסתובב ׳אוטובוס בר המצווה׳ המשמח במשך כמה שעות בעיר ביתר – מוריד ומעלה, מוריד ומעלה – את כל האנשים שהגיעו לשמח את שניאור. אומנם את בר המצווה שלו לא חגג שניאור באולם מסודר, אבל את החגיגה המקורית והמיוחדת הזאת שסידר לו אביו לא ישכח לעולם.
חשוב להוסיף שהנוסעים מביתר שמכירים את האב, הנהג משה דוד כהן, לא כל כך יופתעו מהסיפור הזה, מכיוון שמדובר בנהג שהפך את האוטובוס שלו לאוטובוס של מצוות ומעשים טובים. הוא מחלק לנוסעים מים קרים ממקרר הנמצא באוטובוס, ולילדים שעולים לאוטובוס הוא מחלק סוכריות. אבל זה לא הכול, קו האוטובוס שלו משנה את צביונו לפי מעגל השנה – בחודש אלול הוא תוקע בשופר, בחנוכה הוא משמיע שירי חנוכה, בסוכות האוטובוס מקושט לכבוד החג, וכך מותאם האוטובוס לכל חג וחג, והכול במאור פנים, באהבה ובשמחה.
ואסיים בתובנה שלא משנה מה אתה עושה בחייך ובמה אתה עובד – נהג, בעל מסעדה, שוטר, הייטקיסט או כל מקצוע אחר – בכל מקום שבו אתה נמצא, אתה יכול להוסיף טוב ואור.
02
ועוד סיפור על ׳אהבה על גלגלים׳, אך הפעם אהבה לא רק לילד שלנו אלא גם לילד של השכנים. יש מבחן שאני קורא לו ׳מבחן הילד שלך׳ – אם אתה רוצה שמי שייקח את ילדך טרמפ בשעה מאוחרת בערב גם יכניס אותם ליישוב ולא ישאיר אותם בצומת, תעשה את זה גם אתה לטרמפיסטים, ילדים שאינם שלך, וזה רלוונטי להרבה דברים. והינה הסיפור:
לפני כמה שנים, בימים שלפני ל״ג בעומר, לקחתי טרקטור ועגלה מהקיבוץ ואספתי עצים למדורה עם בני בן העשר, לבקשתו. לאחר כמה ׳נגלות׳ ולאחר שנאספו כבר מספיק עצים שהספיקו לא רק ללילה אחד אלא לכמה לילות, החזרתי את הטרקטור ואת העגלה למקומם, וחזרנו, אני ובני, עייפים אך מרוצים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות חזר פתאום בני הביתה בוכה, וסיפר שנער אחד, שכולם מקטלגים אותו כנער בעייתי מאוד, איים עליו ואמר לו שהוא יודע איפה שמנו את כל העצים, והוא יגיע בלילה וייקח לו ולחבריו את כל העצים שאסף ביחד איתי.
מייד אמרתי לבן שלי: ״בוא, נוסעים לנער הזה לדבר איתו״. נכנסנו לרכב ונסענו ביחד לחפש את הנער. על המדרכה, בקצה השני של הקיבוץ, זיהיתי אותו ועצרתי. חשבתי לרגע שהוא יברח, אבל לא. הוא המתין לי בדריכות וממש חיכה לצעקה שלי (את אותה צעקה שהוא היה רגיל לקבל מאנשים רבים). יצאתי מהרכב, חיבקתי אותו ואמרתי לו ״אתה קצת קינאת ב… כשאספתי איתו עצים, מה? אתה רוצה שאאסוף עצים גם איתך בטרקטור ובעגלה?״.
הוא הסתכל אליי במבט רגוע וענה לי: ״כן, מאוד״. לקחתי אותו ואת בני לחניון רכבי העבודה, שם עלינו יחד על הטרקטור, עשינו סיבוב נוסף ברחבי הקיבוץ והעמסנו על העגלה עצים רבים. באחד הסבבים עברנו ליד ביתנו, ואשתי הסתכלה עלינו מחלון הבית ולא האמינה למראה עיניה – בני והנער ישבו מחובקים ושמחים בקצה העגלה. לקראת ערב כשחזרנו הביתה, שוחחנו על המקרה וחשבתי לעצמי שחוץ מהביקורת שנתתי לו כשסיימנו את איסוף העצים, מה כבר רצה הילד הזה? כמו ילדים רבים אחרים הוא רצה חיבוק ואהבה.
