הרב איתי אליצור
לאחרונה שאל אותי מישהו מהי פסיקת הלכה כהלכתה ואיך מבדילים בין פסיקת הלכה נכונה לבין זרמים שונים שאינם פוסקים כהלכה. כדי לענות על כך דרושה הקדמה קצרה:
כאשר אדם בא ושואל אם אפשר לשנות הלכה פסוקה, התשובה כמובן צריכה להינתן בכלים הלכתיים. אבל עם זאת אי אפשר להתעלם מהשאלה מה המוטיבציה של השואל, האם השואל בא מקריאה בלתי משוחדת במקורות ההלכתיים ומטרתו לדייק את ההלכה כדי שתתאים התאמה מוחלטת למתחייב מן המקורות ההלכתיים בעין בלתי משוחדת, או שהוא מחפש את הנוחות שלו, או את ההתאמה לתרבות הרווחת בזמנו? האם מה שמניע את השואל הוא רצון לעשות את רצונו של ה' וצוויו של ה' טוב ככל האפשר, או שמטרתו של השואל לעשות לעצמו חיים קלים יותר?
השאלה שצריכה לעמוד ביסוד הדברים היא מה ציווה ה'. לא מה אני רוצה שיהיה כתוב אלא מה כתוב. אנחנו לא מסתכלים על טקסט שכתוב בו א' ומסבירים שבעצם כתוב בו ב' רק בגלל שאנחנו רוצים שיהיה כתוב בו ב'. אנחנו לא שופטי בג"ץ, אנחנו אנשים ישרים. פה לא עושים מה שמתחשק, פה עושים מה שכתוב.
מלבד הטקסט הכתוב, יש חשיבות גדולה גם למנהג הנוהג בעם ישראל מדורי דורות. זוהי התורה שבעל פה. תורה שבעל פה אין פירושה שיש טקסט שבמקום לומר כותבים אותו. אילו התורה שבעל פה הייתה טקסט, הדרך הטובה ביותר לשמר טקסט היא לכתוב אותו. התורה שבעל פה אינה טקסט. התורה שבעל פה היא חיים. התורה שבעל פה היא שאני ממשיך לעשות מה שראיתי אצל אבי, שעשה כפי שעשה אביו וכן הלאה. עם ישראל חי את התורה.
האם זה אומר שחדש אסור מן התורה מכול וכול? לא. בהחלט אפשר לחדש. אבל בזהירות רבה. ברירת המחדל היא שלא מחדשים אלא אם כן יש סיבה טובה וכאן כמובן צריכה להישאל השאלה מהי סיבה טובה. המקרה הברור ביותר הוא מנהג שנהגו אבותינו בעודם מציינים בוקר, צוהריים וערב שזה לא המנהג שהיו רוצים לנהוג ולא המנהג שהם אמורים לנהוג, והם נוהגים כך רק משום שהגויים לא מאפשרים להם לנהוג כפי שהם אמורים לנהוג. במקרה כזה פשוט שכל מי שבידו להחזיר את המצב למה שהיה לפני החורבן והגלות צריך לעשות כן. זה לא שינוי הלכתי. להפך, זו מחיקת השינוי ההלכתי והשבת ההלכה למקומה. בכלל זה, כמובן, גם כל מנהג או נוסח שאפשר להוכיח שנוצר בגלל לחץ חיצוני או צנזורה.
כמו כן אנחנו יכולים לנצל חידושים טכנולוגיים שיאפשרו לנו לקיים טוב יותר את מה שציווה ה' בתורתו. דברים שאבותינו לא קיימו לא מפני שלא רצו אלא מפני שלא יכלו, כי הטכנולוגיה לא היתה בידם. כל עוד מדובר רק בשינוי טכנולוגי ולא ערכי ודאי שאין מניעה להשתמש בו.
אם יש הוכחה מוחלטת שמנהג מסוים בטעות יסודו או שהמקורות ההלכתיים וההיגיון ההלכתי מחייבים אחרת או שלימוד בלתי משוחד של המקורות מורה שיש יתרון הלכתי למנהג אחר, יש מקום לשקול לשנות אותו, אבל בתנאי שיש ראיה מוחלטת לכך שנפלה טעות ולא איזו השערה או תאוריה או סברה ובתנאי שהמנהג המוטעה מזיק לקיום התורה כהלכתה.
אנו לא באים לקיים מצוות כדי לגדל ולכבד את עצמנו אלא כדי שייעשה רצון ה' בעולמו. לכן שיקולים כמו כיצד ישפיע המעשה בטווח הקצר ובטווח הארוך על כלל עם ישראל הם חלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה, ולפעמים הם אפילו גוברים על השאלה מה כתוב בהלכה על המקרה שלפנינו. זהו שיקול הלכתי לכל דבר ועניין.
לכן חשיבה על למה פלוני יקיים מצווה ולא אלמוני איננה חשיבה הלכתית. אדרבה, התורה מחלקת את התפקידים חלוקה פונקציונלית ונותנת תפקידים לכוהן, תפקידים ללוי, תפקידים לישראל, תפקידים לאיש ותפקידים לאישה. אם כל אחד מהם ימלא את תפקידו, מכלל כולם עם ישראל יעבוד את ה'.
עבודת ה' היא שיעשה כל אדם את חלקו שקבע לו ה' ואת מה שציווה אותו ה'. ובכלל, עבודת ה' היא לעשות מה שציווה ה'. מי שמחפש את המעשה שבא לו לעשות כי זה נעים לו ונוח לו ומכבד אותו ומרומם אותו, אינו עובד את ה' אלא את עצמו (ע"ע קרח).
הלכה היא מחויבות. מחויבות מוחלטת לחיות בדרך שקבע ה' וכתב בתורתו. עבודת ה' היא לחיות לפי התורה כפי שציווה ה'. להתאים את החיים לתורה, ולא את התורה לחיים. לא להשתמש בתורה כדי לקדש חיי טומאה.
ולמה כל זה חשוב לענייננו? משום שאת התורה יש לקיים לפי קריאה בלתי משוחדת בתורה. וכדי שנוכל לקרוא קריאה בלתי משוחדת עלינו לברר אילו דברים עלולים לשחד אותנו ולהטעות אותנו ולגרום לנו לרמות את עצמנו בשעה שאנו קוראים בתורה. לפעמים זו השאיפה לחיים קלים יותר, אבל לפעמים זו השאיפה לכבד את עצמנו במצוות או אפילו לרומם את עצמנו מבחינה רוחנית. כל עוד המטרה היא לרומם את עצמנו, הרי שאנו עובדים את עצמנו ולא את ה'.
כמובן, גם הרצון להתאים את עצמנו לתרבות הרווחת בימינו ולשכנע את עצמנו שזו התורה הוא שוחד גדול. אדרבה, התורה מבקשת לבדל אותנו מתרבויות הגויים. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. התרבות הגויית של ימינו עוסקת רק באדם העובד את עצמו, מממש את עצמו, גורם אושר וסיפוק לעצמו. לכן היא אינה יכולה להבין את תורת ה' שלא ניתנה לראובן ולשמעון אלא לעם ישראל. זוהי ודאי לא תרבות מתקדמת יותר מהתרבות המצרית הקדומה, שממנה הזהירה אותנו התורה להתרחק. אבל כיוון שעל התרבות המצרית הקדומה אנו מסתכלים מבחוץ, ואילו על התרבות הגויית של ימינו אנו מסתכלים מבפנים, הרבה יותר קל לנו להיות משוחדים ולשכנע את עצמנו שמה שהם אומרים הוא התורה, אף שהוא סותר את כל הכתוב.
העובדה שהגויים סביבנו חשבו אתמול א', היום ב' ומחר ג', אסור לה שתשפיע על התורה האלוקית הנצחית, שניתנה לנו ישירות מיד ה' בהר סיני, והיא שמחייבת אותנו.
מעתה נוכל להשיב על השאלה שפתחנו בה. התשובה פשוטה מאוד: פסיקה הלכתית היא קריאת החומר הכתוב בעין בלתי משוחדת ועשיית המתחייב ממנו כפי שעולה מהספרות הרחבה של התורה שבעל פה לדורותיה. תשובה פשוטה מאוד, ועם זאת קשה מאוד לביצוע.
