01
פעם המליץ לי הגאון הנסתר רבי אליעזר קוגל זצ"ל, מתלמידי החזון-איש והרב מבריסק, לעיין בחידושיו של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי על נושא ה"זיקה" ביבמות, וטען בהתפעלות גדולה שמאד נדיר לפגוש עומק למדני כזה אפילו אצל גדולי האחרונים. והנה ידוע שר' חיים עוזר גרודז'ינסקי אמר על עצמו בערך כך: 'גם אני יכולתי לחבר ספרים עם חידושי תורה, אבל העדפתי להקדיש את זמני לסייע ליתום ולהרנין לב אלמנה'…
02
באחד הערבים הקרירים של הקיץ הירושלמי, סיפר לי אחד ממשתתפי שיעורי 'הדף היומי', יחזקאל מקולה: 'אבי נפטר בשנות חיי הראשונות. גדלתי כילד יתום. התחברתי לכל מיני ילדים מהשכונה, גם לא מהטובים ביותר… גרנו ליד שוק מחנה יהודה, ושכונת נחלאות הייתה שונה ממה שהיא היום. חלק מהילדים גדלו לעולם של פשע. אבל בסמוך אלינו שכנה ישיבת המקובלים "נהר שלום", של הרב מרדכי שרעבי. אחד מתלמידיו, הרב עובדיה יולדוס, היה אוסף אותנו מהרחוב, מכנס אותנו לשיעור, ללימוד, לאמירת תהילים. אמי, שתחיה, הייתה שולחת אותנו להתפלל בישיבה. עם הזמן הכיר אותנו הרב שרעבי, ועל אף שהיה מרחק של יראת כבוד, בינו לבין התלמידים, הרי שכלפינו, היתומים, הוא היה חם, צוחק, מרעיף אהבה גלויה. היינו מנשקים את ידו, דבר שלמבוגרים הוא לא היה מאפשר בשום אופן. הוא היה נותן לנו לירה, היינו הולכים אחרי התפילה וקונים בה 'מסטיק עגול'. כך שהמסטיקים האלה השאירו אותנו בעולם של תורה ויהדות… הרב שרעבי היה לי כמו אבא.
אשתו, הרבנית לאה, הייתה אישה גדולה. לפני החגים היא הייתה נותנת כסף למלמד השיעור, ואומרת לו: קח את הילדים לחנות נעלי נוריאל בשוק, ותקנה להם נעליים. אבל תקנה להם מה שהם רוצים, ולא חשוב אם הן יפות בעיניך או לא. גם אם הילד היתום ירצה נעליים בצבע בורדו – תקנה לו נעליים בצבע בורדו", והוא אכן קנה מה שרצינו.
ככלל, היא הדריכה את המלמד להיות רך מאד ורגיש לתלמידים. אבל אני זוכר איך פעם, כשהרב היה חולה, באנו אליו הביתה להגיד לידו תהילים לרפואתו. ישבנו שם בצפיפות, והמלמד העיר על כך שצפוף לילדים ולא נעים להם, והיא הגיבה: 'הרב חולה, הם מתפללים לרפואתו, אז קצת לא נעים להם? מה יש?' זו הייתה רגישות, ולא רכות חסרת אופי.
03
הייתי סקרן. הרב שרעבי היה מוסר בכל יום אחה"צ שיעור ב"שער הכוונות" לתלמידיו המקובלים. ישבתי שם, סמוך לחבורה המופלאה, לא הבנתי דבר, אבל הרגשתי את אווירת הקדושה. הוא היה מברך אותי בנדיבות מיוחדת, הוא האמין שכך צריך להתייחס ליתום. לבר-מצוה קנו לי ולאחי תפילין פשוטות. ישבנו בתפילה, אני ואחי, והתפילין הקטנות שמוטות לכל כיוון, לא ידענו בדיוק כיצד ואיך להניחן. אחד מתלמידיו היה מתקן לנו את ההנחה, אבל באיזו עדינות ואהבה! אני זוכר שהוא היה אומר לנו שאם נזיז מעט את בית התפילין לשם, זה יהיה אפילו יותר טוב ויותר מהודר…אף פעם לא בביקורת. זו הייתה רוחו של בית מדרש זה.
כשהתחלתי להגיע לרב שרעבי, זה היה כבר אחרי מלחמת יום כיפור, אבל אני זוכר שסיפרו שלקראת המלחמה הוא אמר לאנשים מסוימים שיצאו לקרב, שלא יחששו. הוא חיזק אותם ואמר להם בביטחון שהם יחזרו בשלום. והסתבר, בדיעבד, שהם אכן זכו לחזור, ואלה שהוא לא אמר להם, לא חזרו, הי"ד. אינני יודע, כך סיפרו.
כל ילד עומד בדרך כלל בתפילות ליד אביו. בחגים, כשהיה הרב נסים דוד עזראן עובר לפני התיבה, ואחריו יבלח"א הרב שלמה אישרן, הם היו מעמידים אותי ואת אחי לידם, להיות סומכים בתפילות. כך גם היינו בתפילה, וגם יכולנו לעקוב אחריה, להיות שותפים פעילים. אגב, בערוב ימיו, כשסבל הרב עזראן ברגליו, הייתה לי הזכות לשמש ת"ח, ונהגתי להביא לו גיגית מים עם ענפי רוזמרין, כדי לרחוץ בה רגליו ולהקל על סבלו.
04
אחרי שהתחתנתי, לא זכינו בפרי בטן. אחרי כחמש שנים וטיפולים רבים, הייתי מיואש. הלכתי עם חמי בחג ראשון של פסח לביתו של הראשל"צ הרב מרדכי אליהו. היו שם הרבה מבקרים. הכל שם היה נינוח, רגוע וחגיגי, אבל אני הייתי חרד. חמי ניגש אליו ואמר שאנחנו זקוקים לברכה, כי שום טיפול לא מועיל לנו. הרב מרדכי אליהו נטל את ידי, ואמר לי: "כתוב על בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד". חז"ל עשו חישוב ואמרו שהיו יולדות ששה בכרס אחת. אז לך יהיו לכל הפחות זוג תאומים!" וכך היה. כעבור כשנה נולדו לנו זוג תאומים, ואחר כך עוד בת.'
05
דבריו הזכירו לי תיאור ששמעתי לפני שנים רבות מחבר יר"ש ואוהב תורה, על הרב אברהם הלל גולדברג זצ"ל, רב המושב כפר פינס, שהיה ת"ח מופלג ואישיות דגולה, מתלמידי ר' שמעון שקאפ וה"חפץ חיים" [כתבתי על מפגש עמו באחד הטורים. מ.ד.]. וכך סיפר לי נחום רוזנבאום: 'גדלתי בכפר פינס. אבי נפטר בילדותי, והרב אברהם הלל גולדברג הרגיש אחריות, כרב המושב, למלא את מקום אבי במצות "ושננתם לבניך". הרי כל אבא חייב ללמד את בנו תורה, ומי ילמד את היתומים? כך יצא שפעמים רבות, כשחבריי היו משחקים בשעות אחה"צ, זכיתי אני ללמוד בחברותא אישית עם הרב, שלפעמים הידר במצווה אף יותר מאבות אחרים של חבריי… בשנים ההן עוד טרם ידעתי להעריך את הדבר, ורק מאוחר יותר הבנתי את גודל הזכות'. ■
meirdorfman@gmail.com
