01
סיפור קטן ומייצג: יושב הייתי כ"אברך" בבית המדרש של ישיבת הכותל, ולומד פה ושם עם כמה בחורים צעירים במשך היום. לפרנסתנו, הייתי מנגן ושר מדי פעם בשעות הערב. פעם, לרגל אירוע סיום הש"ס במסגרת "הדף היומי", רציתי להקרין מילים לשיריו של רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי. היה בשנת תשס"ה, לפני עידן המצגות, והשתמשו אז בשקפים המוקרנים בעזרת "מטול". אחד הבחורים שלמדתי איתם, בחור חכם מאד, אופטימיסט חסר תקנה, עם חיוך קבוע על פניו, היה תמיד מנסה לעזור, לסייע לכולם בכל מה שאפשר. פעם הוא שאל אותי אם אני צריך איזו עזרה. זה היה לקראת האירוע הנ"ל. שאלתי אם הוא יודע איפה יש חנות שבה אפשר לקנות שקפים. הוא לא ידע, אבל אמר: 'אני ממילא עובר היום בשכונת מאה שערים, או במרכז העיר, אבדוק שם בחנויות של מכשירי כתיבה. אבל האם יש לך מטול שקפים?' 'אין לי מטול, השבתי, אבל יתכן שיהיה באולם שבו צריך להתרחש האירוע. אל תטרח, זו רק תוספת, אסתדר גם בלי השקפים, רק אם תעבור ליד חנות כזאת ממילא, ורק אם זה יהיה בקלות'. בערב הוא חזר עם חבילה גדולה של שקפים. הוא אמר שהוא לא בטוח שאלה בדיוק השקפים שאני צריך, אבל אם לא, אין בעיה, הוא יחזור לשם, יש חנות אחרת שבה יש סוג אחר… בדיעבד הסתבר לי שהוא חיפש בהמון חנויות עד שהוא מצא בדיוק מה שרציתי. אחרי כמה ימים הוא מגיע לישיבה גם עם המכשיר, המטול. הוא זכר שיש באיזה מוסד את המכשיר הזה, ואולי הם כבר לא זקוקים לו. אינני זוכר איפה בארץ זה היה, אולי בעירו רחובות. לא ידעתי על כך. הוא הלך לשם, סחב את המכשיר הכבד לישיבה, ונתן לי אותו במתנה. למרות שהיה רגיל בחסד, הקיצוניות הזאת הפליאה אותי. את השקפים שנותרו שמרתי עד היום במגירת שולחני, אולי כתזכורת לגבולות החסד, שאינם.
היו לנו שיחות רבות והסתבר לי שהבחור הוא איש קשב יוצא דופן. הוא למד קודם ב"מקור חיים" והיה מספר מדי פעם על דבריו ועל השראתו של רבו הרב עדין שטיינזלץ. "גדול שימושה של תורה", והוא ידע מסודות ביתו הגדול של יבלח"א הגאון רבי אביגדור נבנצל, כשנהג לעבוד בניקיון הבית הזה למען דמי כיס. זכורני שמעבודתו אצל הרבנית שפרה ע"ה הוא למד הרבה על הנהגת בית של תורה מופלאה, והכנסת אורחים יוצאת דופן. הוא סיפר לי מדי פעם על הנהגותיה, על פקחותה ועל טוב לבה.
לא היה לי אתו קשר בשנים האחרונות. מדי פעם, בתחילת ימי "המקום" בת"א, הוא היה מגיע אלינו מדי פעם, כדי לסייע בעבודת הקודש שם. לא אזכור הרבה, רק בעמימות, כי כדרכו, הוא היה מסייע במה שיכול היה, תורם את תרומתו ונעלם. והנה בשבוע שעבר נזכרתי בו כשראיתי את שמו ותמונתו עם הידיעה שחייל המילואים רפאל קאודרס, נהרג בגבול הצפון בכ"ח אייר, יום שחרור ירושלים. השם יקום דמו במהרה. יהי רצון שנזכה לראות ממשיכים רבים לדרכו.
02
בישיבות, כשמישהו אומר "אני מבין את זה אבל אין לי את המילים המדויקות להסביר", מציינים בשם ר' חיים מבריסק שחסרון בהסברה הוא חסרון בהבנה. ביום ירושלים האחרון, זכיתי להתפלל תפילת הודיה עם הרב והמחנך יעקב לייבוביץ (מנהל סמינר תלפיות ורשת אמי"ת ת"א לשעבר, ובדיעבד נודע לי שמאותו היום הוא גם סבא של אלמנת רפאל קאודרס הי"ד), וכך שמעתי ממנו: 'למדתי אצל שניים מתלמידיו הגדולים של ר' שמעון שקאפ: ר' שמואל רוזובסקי, בישיבת פוניבז', ור' ייד'ל קולודצקי בישיבת הישוב החדש. לשניהם הייתה הסברה מופלאה. יכולת לשבת בשיעור של ר' שמואל, וללא כל מאמץ להבין דברים מורכבים. הוא היה מסביר כל כך טוב עד שגם הקירות הבינו את השיעור…
פעם הגיע המצב הכלכלי בפוניבז' עד שפל כזה שבקושי היה מה לאכול. התלמידים עשו שביתה, שאורגנה ע"י טובי הבחורים. כמובן, לא שובתים אף פעם מלימוד תורה, אבל לא התפללו בבית המדרש המרכזי, ולא נכנסו לשיעורים. למדו לבד. הרב מפוניבז' היה אז בדרום אפריקה, בנסיעה של גיוס כספים לישיבות, ושל חיזוק הקהילות, כדרכו. מנהל הישיבה שלח לו מברק: "בית החרושת שובת". תוך יומיים הוא חזר לארץ. הגיע לתפילת שחרית, ונכנס גם הוא לחדרים הצדדיים להתפלל איתנו, ולא בבית המדרש עם הר"מים. זה כבר חיזק את הצד של – "הוא איתנו". אחרי התפילה הוא אמר: 'תודה לכם על השביתה. תודה שקיבלתי את עונשי בעולם הזה', והסביר לנו איך הוא כבחור צעיר ארגן בישיבת טלז שביתה נגד הישיבה, כשהיא הכניסה את שיטת המוסר. הוא טען אז שלימוד המוסר, כחצי שעה ביום, הוא ביטול תורה, והיה ממארגני השביתה שם. על מעשה נעורים זה הוא הצטער, ובעצמו הכניס את שיטת המוסר לישיבה, אבל שמח שקיבל את עונשו מידה כנגד מידה בעולם הזה. אבל הוא הוסיף: "ואעפ"כ יש איזה חילוק. על מה אנחנו שבתנו? על ביטול תורה. על מה אתם שובתים? על אוכל…". אין צריך לומר שהמצב הכלכלי הסתדר מיד.
לקראת גיוסי, קרא לי ראש הישיבה, הרב כהנמן, וניסה לשכנע אותי להישאר בישיבה. כעת אחרי השואה צריכים גדולי תורה וכו'. אחרי שהחלטתי בכל אופן להתגייס הוא החזיקני בחום בשתי ידיו, בירך אותי ואמר: "ברכת כהן תלווה אותך". הוא שמח בכל פעם שבאתי לבקר וללמוד בישיבה בחופשות מהצבא. מאוחר יותר, אחרי פטירת הרב דסלר, בעל "מכתב מאליהו", היו שינויים באווירה בישיבה, וכבר הרגשתי פחות נוח לבוא.
הייתי מנהל בית ספר. פעם בשנת תשל"ו, 1976, פנה אלי קצין צה"ל נעים הליכות, ואמר שהוא רוצה לאמן את חייליו במבנה בית הספר שלנו, לתרגל פעולת שחרור חטופים שמוחזקים במבנה. ישבתי אתו, עם תרשימים של מבנה בית הספר, וסיכמנו על הזמן, ושאף אחד לא יהיה בביה"ס באותו אחה"צ-לילה. התרגיל התקיים, וכשבועיים אחרי כן נחטף לאנטבה מטוס אייר-פרנס. המטוס שוחרר על ידי יוני נתניהו הי"ד, הקצין הנ"ל, וחייליו, במבצע יונתן שנקרא על שמו, כידוע.'
03
מתגובות הקוראים, בתודה: לגבי בקשת הרבי מצאנז-קלויזנבורג מהגנרל האמריקאי אייזנהאואר: "שמי אשר זליג טסלר. האבא (ז"ל) שלי, שכתב ספר על השואה (הסיפור שלו), היה שם באותה דרשה והוא כותב שהאדמו"ר ביקש 3 דברים. הוא ביקש עוד אוכל ליהודים (במחנה העקורים פעלדעפינק), הוא ביקש עוד מקום בבית החולים של המחנה, והוא ביקש מאייזנהואר לדבר עם הנשיא טרומן לתת ליהודים לעלות לארץ ישראל".
לגבי מאמצי הרב קוק לפתוח סניף של ישיבת נובהרדוק בתל אביב, כתבה לי רינת שפיר, המתמחה ב"תל אביב של מעלה", שסניף קטן של ישיבת נובהרדוק אכן הוקם ופעל בתל אביב כבר משנת תרפ"ט, עוד לפני יסוד הישיבה בבני ברק. הישיבה פעלה ברוב השנים ככולל אברכים, ונסגרה כעבור כשלושים שנה. מיקומה היה ברח' ברדיצ'בסקי 3-5, סמוך לרח' רוטשילד. הבנין נהרס ואין שום זכר לישיבה. אגב, באחד מהמסמכים הרשמיים של ישיבת נובהרדוק שרינת צירפה, עם תמונות הר"מים והתלמידים, מצויינים המיקום והתאריך כך: "תל אביב אלול תש"ח, א' למדינת ישראל".■
meirdorfman@gmail.com
