01
לפני מספר שנים נסענו, בתי הבכורה שחר ואני, לציונו של הבעל שם טוב הקדוש – שזכינו להיות מצאצאיו – ולציונו של רבי נחמן מברסלב באומן. בדרך חזרה מאומן לעיר קייב איבדנו את התיק עם הדרכונים שלנו. אישה מישראל, בעלת נשמה גדולה ורוחב לב, מצאה את התיק. היא פתחה אותו וראתה בפנים את הדרכונים שלי ושל בתי שחר. היא לא הסתפקה בכך אלא העלתה פוסט בפייסבוק ובו כתבה שמצאה תיק ובו דרכונים, ואף צירפה את השמות שלנו. מישהו בארץ זיהה שמדובר בנו, איתר את פרטי הקשר שלי, והעביר לה את מספר הטלפון שלי. האישה התקשרה אליי, ותיאמנו שהיא תשאיר את התיק אצל יהודי בעיר ברדיטשב. במקביל, קיבלתי לפחות חמישים הודעות וטלפונים מאנשים שונים בארץ, שראו את הפוסט שלה ורצו לוודא שאכן מצאתי את הדרכונים.
אך הבעיה הייתה שאנחנו כבר היינו בעיר קייב – מרחק של שלוש שעות נסיעה מברדיטשב. הפעלנו את "שליחי העם היהודי בעולם" – שלוחי חב"ד המדהימים, שתמיד יודעים להופיע ברגע הנכון ולעזור בכל דרך. יעקב, המוהל של אוקראינה, שוחח עם שליח חב"ד בעיר ברדיטשב, רב העיר, שלקח את התיק אליו. הוא לא הסתפק בכך, אלא חיכה בתחנת האוטובוס בעיר, עד שמצא יהודי שהיה בדרכו לעיר קייב, ומסר לו את התיק. בכניסה לעיר קייב קיבל את התיק חיים, חסיד חב"ד נוסף, שלקח אותו והעביר אותו אלינו בבית הכנסת ברודצקי שבמרכז העיר.
02
נזכרתי בסיפור הזה לאחרונה, כאשר ישב בביתי אליעוז ברקוביץ, שזכיתי שהוא היה המנטור שלי בתכנית השיווק המדהימה שהוא מעביר לעסקים. אליעוז סיפר לי סיפור אישי, מופלא לא פחות, שקשור גם הוא להשבת אבדות:
"לפני שש שנים לקחתי את בני אורי, שהיה אז בן שבע וקצת, לראש השנה באומן. כשסיימנו את התפילה והתחלנו להתארגן לחזרה לארץ, הנחתי את התפילין שלי על דוכן קטן. הסתובבתי לרגע – ופתאום הן נעלמו. חיפשנו, שאלנו סביב – אבל לא מצאנו כלום. כיוון שהטיסה חזרה לישראל הייתה ממש קרובה, לא נותרה ברירה וחזרנו הביתה בלי התפילין. כשהגענו לארץ קניתי זוג חדש, ושם נשכח העניין.
חלפו שנים. אורי, שהיה איתי אז באומן, גדל והתקרב לגיל מצוות. לפני כשלושה חודשים, בשבת אחת, חמותי פנתה אליי ושאלה פתאום: 'מה עם תפילין לאורי? צריך כבר להתחיל להתארגן'. אמרתי לה שאני על זה… אבל שכחתי. ואז, באותו שבוע ממש, קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. עניתי, ובצד השני נשמע קול: 'שלום! הגעתי לאליעוז ברקוביץ?' אמרתי שכן. ואז הוא אומר לי: 'התפילין שלך אצלי'. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל אז הוא הסבירוהבנתי שאלה התפילין שאיבדתי באומן, לפני שש שנים. שאלתי אותו איך הוא מצא אותי, והוא סיפר ששכן שלו, שנסע לאומן לפני כחצי שנה, מצא את התפילין באחת החנויות של האוקראינים. כנראה שהם לא הבינו מה זה. השכן, שלא רצה שיבוזו התפילין, קנה אותן. מאותו יום התפילין שכבו אצלו בבית. אלא שאין לו אינטרנט, ולא ידע למי לפנות. בסוף, אחרי שהתייאש, הוא העביר אותן לידידו – סופר סת"ם מיבניאל – ואמר לו: 'אולי אתה תוכל לעשות איתן משהו.' רגע לפני שהוא נפרד מהשכן, הוא שאל אותו: 'תגיד, איפה מצאת את התפילין?' והשכן ענה: 'באומן'. אותו סופר, חסיד ברסלב, חשב לעצמו שכדאי לבדוק עם משרד הנסיעות שממנו אני קונה כרטיסים לאומן. אולי הם מכירים את השם.
הוא התקשר למשרד הנסיעות, ושאל אותם: 'אתם מכירים מישהו בשם אליעוז ברקוביץ?' ובהשגחה פרטית מופלאה – בדיוק ליד מי שענה לטלפון ישב חבר ילדות שלי מהתיכון, שעובד שם. הוא שמע את השם, ומיד אמר: 'בטח שאני מכיר אותו!'. והוא העביר את מספר הטלפון שלי לסופר הסת"ם.
וכך, בהשגחה מדויקת, קיבלתי את השיחה ההיא – והתפילין חזרו אליי.
ביקשתי מהסופר שיחדש את התפילין ויתאים אותן לאורי, לכבוד הבר מצווה. ואכן, חודשיים לאחר מכן, בהנחת תפילין חגיגית בכותל המערבי, אורי הניח את התפילין הללו – אותן תפילין שאיבדתי כשנסעתי איתו לראש השנה באומן, ושחזרו אליו ממש בזמן".
אליעוז סיים את דבריו במשפט שנחרט בי: "הצדיק מחזיר אבדות".
03
בחודש אלול ובמיוחד בראש השנה , כל אחד מאיתנו יוצא לחפש את מה שאיבד במהלך השנה: את הקשר עם הקב"ה, את התמימות והפשטות שבתפילה, את האמונה בעצמו, ואת נקודת השמחה הפנימית.
רבי נחמן מלמד: "כי הצדיקים הם מחזירי אבידה לבעליה – שמחזירין את ישראל למקום שורשם" (ליקוטי מוהר"ן ס"ד). ובאלול, כולנו הופכים להיות "מחזירי אבדות": להחזיר לעצמנו את האמונה והאהבה שאיבדנו. להחזיר לאחרים מילה טובה, עידוד, שמחה. ולהחזיר לה' – את הנשמה שלנו, את הדיבור, את התפילה.
זהו בדיוק המסר של חודש אלול: גם אם נדמה לנו שאיבדנו הרבה במהלך השנה – תפילות, מצוות, רגעי קרבה – אלול בא להזכיר שאין דבר שאי אפשר להשיב. הקב"ה ממתין לנו, מוכן להחזיר לנו את כל מה שאיבדנו – אם רק נבוא ונחפש.
בחודש אלול, כל אחד מאיתנו נקרא להיות "צדיק מחזיר אבדות":
להחזיר לעצמו, להחזיר לאחרים, ולהחזיר לה'. ■
Ori88533@gmail.com
