מספר אהרוני בן שחר, מוותיקי גדוד 66, ומלוחמי גבעת התחמושת:
"ביום השמיני למלחמת ששת הימים, זמן קצר לאחר שסיימנו – אנשי גדוד 66, את הלחימה בירושלים ועלינו לרמת הגולן, קיבלנו חצי יום במתנה.
החלטנו לנסוע לחברון. שמנו בג'יפים כמה מנות קרב, ויצאנו מהעמק שלמרגלות הר הזיתים דרך הכפרים סילוואן וצור באהר, בכבישים משובשים ובנסיעה איטית וזהירה. היינו שישה ג'יפי תול"ר עם צוותים מלאים (ואולי גם כמה נוספים שהצטרפו למחלקה). הכפרים שעברנו בהם היו דוממים ושוממים, הסתובבו בחוץ רק כמה חמורים, וכלבים נכנעים ומושפלי זנב.
עוד אנחנו עוקפים מדרום את רמת רחל, באוכף הנמוך שדרכו נכנסים היום דרומה לשכונת הר חומה החדשה, ולפני שהגענו לכביש גב ההר ההולך לחברון, אנחנו מבחינים בדמות שחורה מתקדמת בדילוגים ויורדת לקראתנו במדרון הגבוה שמימין לכביש, ממש בתוך שדות המוקשים של המוצב הירדני שהיה חפור ומבוצר סביב מנזר מר אליאס. כולנו עוד דרוכים מהקרבות ולא מחכים לפקודה – עוצרים וקופצים לתעלה למחסה ולתצפית.
הדמות יורדת ומתקרבת, ולובשת צורה של יהודי חרדי לבוש שחורים המקפץ בזריזות בין הסלעים, גדרות התיל והקוצים, ובעזרת א-לוקים – גם בינות למוקשים. אנחנו צועקים לו להתקרב והאיש מגיע אלינו, כולו שרוט ומרוט ושולי מכנסיו קרועים. אנחנו בודקים אותו ושואלים: "לאן הולך יהודי?", והוא: "קבר רוחל, קבר רוחל", ומוסיפים בתמיהה: "איך זה, ולמה אתה נכנס לשדה מוקשים מגודר?", והוא שוב ממלמל: "קבר רוחל, קבר רוחל". אחרי התייעצות קצרה מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו כאן לבד, ומציעים לו לבוא איתנו. מכיוון שהג'יפים מלאים, הוא עולה איכשהו כחמישי על הג'יפ שלי מאחור, מחזיק בתותח, ונוסעים.
כידוע לכול היום – המרחק ממר אליאס לקבר רחל הוא לא יותר משלושה קילומטרים, אך מי ידע את זה אז, ולא הייתה לנו בכלל מפה… נוסעים, עולים על הכביש ה'ראשי' לבית לחם, וסביבנו אותו נוף הזוי ומוזר – תריסי הבתים מוגפים כולם, לא רואים נפש חיה מלבד כלבים וחמורים, עמודי עשן עולים פה ושם, והכביש עצמו ריק אפילו מכלי רכב צבאיים.
ואז, מימין לכביש קצת לפני בית לחם, פתאום מתגלה לעיננו כיפה עגולה כשל קבר שייח ולידה עץ, והמראה מזכיר בדיוק את תמונת הבול של קבר רחל – זאת מסדרת בולי המנדט שמופיע בה גם מגדל דוד. הגענו לקבר רחל! דלת המבנה הקטן פתוחה לרווחה, אין איש, אין שילוט וזיהוי, אבל החרדי שלנו קפץ למטה והוא כבר רוכן ומתפלל בדבקות עצומה. אנחנו מציעים לו להצטרף אלינו לחברון ולמערת המכפלה, אבל הוא כבר לא שומע דבר.
ממשיכים דרומה ועוברים ליד גוש עציון, חלחול, ומגיעים לחברון, הישר אל תוך מערת המכפלה. המבנה פרוץ ופתוח ואנחנו נכנסים פנימה – לקברי האבות המכוסים בבדי קטיפה ולמערה האפלה. רק כשאנחנו יוצאים משם, מגיעים לרחבה גם כמה חיילים נרגשים. בדרך חזרה עוצרים שוב בקבר רחל, אולי החרדי שהשארנו עודנו שם, אבל שם כבר רבים התוקעים בשופרות ושאר מצטופפים, ואנחנו לא עוצרים וממשיכים לירושלים.
עברו שנים, ערפילי הזיכרון משטים לעיתים, ואני כבר ממש לא הייתי בטוח שכל זה באמת קרה. המראות שזכרתי מהיום הזה היו כל כך סוריאליסטיים, והרושם של מסע הזוי שכזה מחוץ לזמן, גרמו לי לפקפק שכל זה אכן היה. ואז כעשר שנים אחרי 'ששת', אני מקבל תמונה קטנה מגדי רוזנברג מטבעון, ושם מופיע היהודי החרדי שלנו – יושב איתן על אחורי הג'יפ שלי ומחזיק בתותח בדרך ל'קבר רוחל'. גדי סידר את התמונות הישנות שלו, ואני שמחתי מאוד לקבל עדות לכך שהדברים אכן קרו.
לסיפור הזה יש גם אפילוג – בקיבוץ שלי, יפעת, יש בית כנסת קטן ששימש בזמנו הורי חברים שומרי מסורת. כיום יש בו מעט מתפללים, וכמה חרדים ממגדל העמק שנוהגים לבוא בשבתות ובחגים להשלים מניין. בשבת אחת לפני כמה שנים, פגשתי אצלנו אחד מהם צועד עם כל המשפחה בשבילי הקיבוץ, ושאלתיו על מה השמחה. ענה לי שהם הולכים לבית הכנסת לערוך בר מצווה לבן הצעיר. התפלאתי – למה דווקא אצלנו החילונים? והוא סיפר שיש לו דווקא חיבה מיוחדת אלינו. "למה?" שאלתי, והוא ענה: "אבי ז"ל חינך אותי שכולנו יהודים ושעלינו לאהוב ולחזק איש את רעהו, ואפילו כפה עליי בזמנו לשרת בצה"ל. הוא סיפר לי שלפני שנים רבות, עוד לפני שנולדתי, הוא התפלל הרבה לבן זכר ולא נענה. ואז הייתה בירושלים מלחמה ותשועה, והוא יצא בדחיפות להתפלל בקבר רחל. שוטרים לא נתנו לו לעבור בדרך המלך, והוא עבר גדרות ותעה בדרך חתחתים, עד שאלוהים שלח לו חיילים ישראלים שהביאו אותו עד לקבר רחל. הוא האמין תמיד שבזכות התפילה שהתפלל שם נולדתי אני".
