התחלנו בקריאת ספר ויקרא, העוסק ברובו בסוגי הקורבנות במשכן ובבית המקדש. התורה דורשת מהאדם שחטא או שיש לו שמחה או רצון להודות לאל להקריב קורבן. מה משמעותו של מעשה ההקרבה?
נראה לי שהמושג 'הקרבת קורבן' בא בין השאר גם מלשון קרבה. כשאדם מחטיא את המטרה הוא מתרחק מהנקודה שרצה להשיג, וכך הדבר גם באשר לאדם שחטא:
החטא מרחיק אותו מהאל, והקרבת הקורבן (עם תשובה והתנהגות נאותה) אמורה לקרבו בחזרה. הדבר נכון גם למי שיש לו שמחה ומעוניין להקריב קורבן: הוא בעצם מחפש יותר קרבה לאל, וכן הדבר גם ברצון להודות לאל על ידי הקרבת קורבן, שמשמעה רצון להתקרב לאל ולהודות לו.
בחיי הזוגיות נדרשים שני בני הזוג להקריב מעצמם (הרבה), אך חשוב שידעו שבהקרבה שלהם הריהם מתקרבים זה לזה.
כשהאדם בכלל, ובין בני זוג בפרט, נותן לאחר מעצמו, משקיע, משתדל, מתאמץ, מעניק – הרי זה מעיד שהוא רוצה בטובת האחר. הפרדוקס הוא שככל שנקריב מעצמנו יותר ונשקיע יותר, כך יגדלו השמחה הפנימית שלנו והסיפוק האישי שלנו בראותנו את האושר נסוך על פני בני הזוג. טובת האחר תשמח אותנו אישית ותעשה אותנו מאושרים יותר גם אם הדבר כרוך במחיר אישי (גבוה).
אלברט שווייצר (תיאולוג, פילוסוף ורופא שזכה בפרס נובל בשנת 1952) אמר פעם: "האושר הפנימי שאנו חשים לאחר שעשינו מעשה טוב הוא התזונה שהנשמה דורשת". אני מסכים מאוד עם המשפט בתיקון קטן לעניין הזוגיות: "האושר הפנימי שאנו חשים לאחר שעשינו מעשה טוב לבן הזוג הוא התזונה שהזוגיות דורשת".
בחיי הזוגיות חובה על כל אחד מדי פעם להקריב מעצמו, לתת מעבר לנדרש, לצאת מגדרו ולתת לבן הזוג כדי שיהיה טוב לשניהם. זוהי זוגיות בריאה ונכונה.
