מממשיכי מסורת הפסיקה של הרב קוק, והפוסקים הירושלמיים האחרים [כר׳ שמואל סלנט, רצ״פ פרנק ועוד], היה ר׳ שלמה זלמן אויערבך. מהי מסורת הפסיקה הירושלמית? כדרכי, אסביר בסיפור, אותו שמעתי אתמול מעמנואל מוס מאנטוורפן:
כבוגר ״קול תורה״, ביקשתי מהגרש״ז אויערבך, ראש הישיבה, לערוך את חופתנו, ולשמחתנו הוא הסכים. ידעתי שהוא מחמיר מאד במנהג הירושלמי הקדום שלא תהיה תזמורת בחתונה בירושלים, זכר לחורבן. החתונה אמורה להיערך במלון רמדה בעיר. מה עושים? שאלתי אותו ישירות, והוא השיב: אני אכן משתדל להחמיר בזה, אבל עשה כך: שאל את הכלה אם היא מוותרת על תזמורת. אם לא – תזמין תזמורת! אם היא מוותרת, שאל את הוריה. אם אינם מוותרים – תזמין תזמורת! אם יוותרו, שאל את הוריך. אם ירצו תזמורת – תזמין. רק אם גם הם יוותרו, אל תזמין תזמורת. כמובן, כולם וויתרו לכבודו, ובחתונתנו ניגנו רק בכלי אחד.
פסיקה זו הזכירה לו סיפור דומה: בחודש ניסן יצאו ב׳שערי חסד׳ לברך ברכת האילנות. יש אומרים שלפי הקבלה נכון לברך על יותר מאילן אחד (אולי מקורו בלשון הרבים שבגמרא ״ורואה אילנות…״. מ.ד.). ב׳שערי חסד׳ יש חצר עם שני אילנות, אבל ר׳ שלמה זלמן בירך דווקא בחצר שבה אילן אחד בלבד. שאלו אותו מדוע לא הלך לחצר הסמוכה, עם שני האילנות. הוא השיב: בכל שנה אנחנו הולכים לברך בחצר זו, השייכת לאלמנה, והיא שמחה מאד בכך. איך היא תרגיש אם הפעם נלך למקום אחר? הרגשתה חשובה יותר מאשר חומרת שני אילנות.
שמעתי מאבי מורי ד״ר משה דורפמן שליט״א: בחור מאנגליה, שלמד באוניברסיטה שם, חשקה נפשו בתורה ובארץ ישראל, החליט לעזוב את האוניברסיטה ולעלות ללמוד בישיבה בארץ. אמו הצטערה מאד. היא רצתה שיעלה לארץ רק אחרי שיסיים שם את לימודיו, עם מקצוע בידו. הלכתי עם הבחור לשאול את הגרש״ז, שכך פסק לו: אמנם הדין עמך, אבל מכיון שאמך אלמנה, אסור לצערה. חזור לאוניברסיטה באנגליה, כרצון אמך, וכשתסיים תשוב ללמוד תורה בארץ. ואכן כך היה, וזוכה לשני שולחנות.
