01
שמעתי לאחרונה מהרב מרדכי אלפרט, איש ירושלים (מורה, מנהל ומפקח לשעבר ברשת החינוך העצמאי), בנו של "מוכתר" שכונת בית ישראל בפני השלטון הבריטי: 'ילד הייתי כשאבי היה לוקח אותי להתפלל בכותל. אני זוכר את תפילת הנעילה ביום הכיפורים, ואת ההתרגשות העצומה שהייתה לקראת סוף התפילה. הבריטים אסרו השמעת שופר בכותל, ואת תקיעות החירות של ר' משה צבי סגל, השופר שהרטיט כל לב, אני שומע באוזני רוחי עד היום…
במלחמת ששת הימים שירתי באוגדה של האלוף גורודיש, שמואל גונן, שהיה תלמיד של אבא בת"ת "עץ חיים". גונן היה מפקד קשוח ביותר, עם דיסטנס, עם הקפדה יתירה על כל פרט ועל משמעת, אבל ימים מועטים אחרי שחרור הכותל הוא שלח אותנו ליומיים חופשה. היינו ברפיח, והוא אמר לי בחום: "מוטלה, גיי, גיי צו די כותל" (לך אל הכותל). לא שתי לבי לסכנות שהיו בדרך אל הכותל. בהתרגשות בלתי נשלטת עברתי שדה שהיה עדיין ממוקש, באזור הגבול, והגעתי לכותל. קשה לי לתאר גם ברגע זה את הבכי וההתרפקות על האבנים האלה'.
02
עוד על שחרור ירושלים בתשכ"ז סיפרה לי יעל עיני: 'בעלי היה מהלוחמים שהגיעו ראשונים לכותל מכיוון אבו תור (עוד לפני הצנחנים, כטענת הדייקנים). הוא היה לוי, והיה מאושר כל ימיו מכך שהיה הלוי הראשון שעלה לתורה בכותל אחרי 19 שנה. כשישבנו עליו שבעה, הגיע מישהו ואמר שהוא היה הכהן הראשון שעלה לתורה בכותל אחרי 19 שנים, ושבעלי היה הלוי הראשון שעלה. ומעשה שהיה כך היה: רצו לקרוא בתורה. היה ספר תורה אבל לא היה שולחן לקריאה. עדיין הייתה שם שכונת המוגרבים הצמודה לכותל. בעלי דפק באחת הדלתות, אצל משפחה ערביה, אמר שהם צריכים שולחן. ומיד הוציאו מהבית שולחן עבור הקריאה. אחר כך הם ראו שאין מים לנטילת ידיים לתפילה. הוא דפק שוב באחת הדלתות, אמר שהם צריכים מים. הוציאו לו מיד סמובר מלא מים'. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
03
סיפר לי אהרון גליק: 'בילדותי שרתי במקהלה של החזן שלמה רביץ, בבית ספר הדתי ביל"ו בשד' רוטשילד בתל-אביב. מהתפילות הזכורות לי ביותר הייתה תפילת ה"יזכור" הראשונה שם אחרי מלחמת השחרור. היה זה בחג שביעי של פסח בשנת תש"ט, כי ה"יזכור" הקודם, ב"שמחת תורה", היה עוד בעיצומה של המלחמה. מישורי אמר "יזכור" מיוחד לנופלים במלחמה מבוגרי בית הספר. 33 נופלים היו מבי"ס ביל"ו. כשהוא קרא כל שם, לפי סדר הא"ב, הייתה דממה, ואחרי כל שם כמעט, נשמע קול בכי פורץ מעזרת הנשים, מאמא של נופל שהוזכר'.
נראה שמלחמת השחרור היא המלחמה הדומה ביותר לנוכחית, באורכה, בריבוי החזיתות, בריבוי נופלים ל"ע גם מהאזרחים, ובהיותה מלחמת קיום על המדינה ועל העם היושב בציון. ההבדל העיקרי הוא במודעות המשותפת והרחבה, שהייתה אז, לכל זה.
04
לרב ישראל זאב גוסטמן, ראש ישיבת נצח ישראל, הייתה חיבה מיוחדת לבחורי ישיבות ההסדר, בגלל מסירות נפשם לשירות הצבאי. משום כך הוא הקדיש זמן ללימוד אישי עם בחורים מישיבת הכותל. ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, היה ה"מתווך". סיפר לי הרב יהושע אנגלמן, שלמד גם הוא בישיבת הכותל, וזכה ליהנות מתורתו של הרב גוסטמן: 'חבר מהישיבה נפגש עם מישהי, והתלבט רבות אם היא האישה המיועדת לו, והאם להמשיך בקשר איתה או לסיים את הקשר. הוא הגיע למסקנה שהוא לא יכול להכריע לבד, והחליט לגשת להתייעץ עם הרב ישראל זאב גוסטמן, שהיה מגדולי התורה בדור, יהודי חם ופקח. הרב גוסטמן האזין, שאל אם טוב להם בפגישות, הבחור אמר שטוב להם, אבל מצד אחד…ומצד שני…ושלישי… הרב המליץ לו: "תמשיך". הוא יצא מאוכזב, לכאורה, כי הרב לא ממש עזר לו להכריע, אבל הוא המשיך להיפגש עמה תקופה נוספת. גם תקופה זו לא הביאה אותו להכרעה. ההתלבטות רק נמשכה, והוא החליט לגשת שוב לרב גוסטמן ולפרוש בפניו את יריעת ההתלבטויות. הרב האזין שוב בקשב רב לכל הצדדים, ובסוף שוב המליץ לבחור: "תמשיך". כך זה הלך ונמשך עד שהבחור הבין שהרב בעצם מקל עליו, משחרר אותו מפחד ההחלטה. אם טוב להם יחד, ימשיכו להיפגש, כי אין בזה כללים. אין שלב של החלטה מלאכותית ואח"כ שלב המימוש. הם ייפגשו, ובשלב שהם ירגישו מספיק בטחון הם יינשאו, וגם אז ימשיכו לבנות את הקשר. הקשר הזוגי הוא דבר שהולך ונבנה כל החיים.
ככלל, מהו שאומרים על הליטאים שהם אנשים קרים? הנה הרב גוסטמן, לדוגמא, היה יליד ליטא ומגאוניה, ופעם הגיע לישיבתו חבר שלנו מישיבת הכותל, שהיתה לו בעבר חברותא עם הרב גוסטמן, אחרי זמן שלא ביקר בישיבה, והרב גוסטמן אך ראה אותו ממקום מושבו במזרח, רץ לקראתו לפתח הישיבה וחיבקו בחום, בלי שום עכבות קרירות של כללי הטקס…' ■
meirdorfman@gmail.com
