נתחיל בסיפור: בישיבה מסויימת פנה התלמיד אל רבו והתייעץ עמו שהוא רוצה להחמיר בשמירת השבת ומבקש עמו לקבל שבת שעתיים מוקדם מהזמן שבלוחות. רבו סרב לבקשתו ואסר עליו, שאל התלמיד בתמימות והרי רוצה אני להחמיר על עצמי? אמר לו רבו, חושש אני שאתה שתקבל שבת שעתיים מוקדם תסתכל על חבריך שמקבלים שבת בזמן כמחללי שבת…
ומכאן לפרשתנו, התורה מדריכה אותנו בדיני תופעה מיוחדת של קבלת נזירות שפירושה שאדם מקבל על עצמו יותר ממה שהוא מחוייב, הוא אוסר עצמו בשתיית יין, בתספורת ובטומה למת. התורה מכוונת התלהבות רוחנית זו ואף מכניסה אותה למסגרות הלכתיות. זמן קצוב וסדר סיום הנזירות. בסופה האדם חייב להביא קרבן: 'שתי תורים או שני בני יונה… ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', הנזיר, הקודש, הפרוש מצטווה בסוף נזירותו להביא קורבן כפי שמביא אדם חוטא? למה כי הזיר עצמו מן היין… מכיוון שנהג בדרך חריגה אנו חוששים להתנהגותו בהמשך, ולכן מציבים לו תמרור אזהרה בחזרתו לרגילות האנושית.
הנצי"ב מוואלוזין בפירושו העמק דבר מבאר זאת שבאמת לא לכל אדם ראוייה ההחמרה, לא כל אדם יכול לשאת את כתר 'החסיד', יש אנשים שמדרגתם הרוחנית מאפשרת קבלת חריגה בשבילם יכולה להיות בהחלט מקפצה מתאימה ונכונה ולהם יאה באופן זמני לנהוג בנזירות אך יש אנשים שמדמיינים 'רוחניות', קופצים הם ממדרגתם ומקבלים עליהם הנהגות שלא מתאימות לרמתם הרוחנית ובך הם גורמים נזק לעצמם ולסביבתם.
על האדם לבחון את עצמו באמת מה מדרגתו הרוחנית ולצעוד את הצעד הקטן הבא קדימה בזהירות ולא בקפיצות. תופעה זו של קפיצת מדרגה מצויה לרוב אצל אנשים המעוניינים להתחזק בעבודת ה', רוח קדושה אופפת אותם, רצונותיהם ושאיפותיהם גבוהות מאוד אך לצערם היכולות שלהם מוגבלות והם נופלים ומתרסקים, רוצים הם לעשות שינוי משמעותי בחייהם מיד ועכשיו, אך באמת אדם הרוצה לחולל שינוי משמעותי אמיתי שיחזיק מעמד לאורך זמן חייב לנהוג בהדרגה, לקבל בשמחה את מדרגתו העכשווית ולשאוף לאט לאט להתקדמות והתעלות. נזירות, מדרגה מיוחדת שלא מתאימה לכל.
בשולי הדברים: דרך תיקון האדם והעולם אינה יכולה להיות ב'זבנג וגמרנו', נדרשים בחיינו תהלכים הדורשים מאיתנו סבלנות ואורך רוח לתיקון המציאות , נכון הדבר גם בתהליכי מלחמה וגאולתנו שמתקיים באופן של: 'קימעא קימעא' ועל כך כתב הרב קוק זצ"ל שזו לא חולשה שגאולתנו היא בשלבים ולא במהרה וזו 'גבורה שבגבורות'. ■
