יושב ומצפה…
סיפר לי הרב הדיין יעקב ורהפטיג, נכדו של גאון ישראל הרב ירוחם אשר ורהפטיג: ׳ראיתי מכתב ששלח בעל ה״שרידי אש״ לסבא, ובו הוא מודה לו מאד על ששלח לו את ספרו, ומזכיר בצער את הספרייה הגדולה שהיתה לו בברלין לפני השואה, ולא נותר ממנה דבר. הוא כותב שהספיק לעבור על חלקו של הספר אבל עוד לא על כולו מפני שהוא במתח ערב ההצבעה על תכנית החלוקה באו״ם, והוא יושב ומצפה לתוצאותיה. השיב לו הסבא במכתב: גם אני באותו מצב, יושב ומצפה לתוצאות ההחלטה…׳ (החלטה שעליה אמר הרב מבריסק שהיתה חיוך מאת ההשגחה העליונה. אמנם לדעתו הוחמצה השעה. מ.ד.).
רכישות מסין
סיפר לי הרב אריה פינסקי: ׳רבי בנציון לופיאן היה רב ראשי בהונג קונג, וכך נהג להסביר את דברי המשנה ברורה, שהזכיר את הגמרא ע״פ פירוש המקובלים, שמי שזהיר במצות ציצית יזכה ל2800 עבדים בימות המשיח: ״עם הסינים הקב״ה לא יעשה דין, כי הרי הם לא הציקו לנו במהלך הדורות. לא היה להם קשר איתנו לא לטוב ולא לרע. יהודים יקנו תוצרת מסין, כזו שעל כל מוצר עבדו כ-2800 סינים…״. ואין צורך לפרט לגבי כמות הרכישות העצומה ממוצרי סין שמתבצעת היום על ידי יהודים׳. אמנם יש לציין שסין היתה אחת מהמדינות שלא זכו לתמוך בהצבעת האו״ם הנ״ל על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ועוד כמה חשבונות…
׳אין לו ישיבה מתאימה? נקים לו ישיבה!׳
סיפר לי האדמו״ר מקופיטשניץ, רבי יצחק מאיר פלינטנשטיין, זקן אדמור״י רוז׳ין: ׳גדלתי בתל אביב, למדתי שם בבי״ס יסודי-התורה, וזכיתי שדוד אמי האדמו״ר מסדיגורה, בעל ״אביר יעקב״, פרש עלי חסותו, גדלתי אצלו ממש. הוא היה גר ברחוב נחמני פינת אחד העם. אחרי הבר-מצוה שלי הוא התלבט לאיזו ישיבה לשלוח אותי. לא היו הרבה ישיבות קטנות בארץ. הסבא האדמו״ר מקופיטשניץ (רבי אברהם יהושע השיל) התגורר אז בארה״ב, אבל הגיע עשר פעמים לבקר בארץ. אני זוכר שהוא הגיע באותה תקופה, ישב עם הדוד, והם דנו בשאלה הזאת. באותם ימים לא היו קובעים ביקורים מראש, הטלפון לא היה מצוי, והיו פשוט מגיעים. כך עשה יום אחד הרב מפוניבז׳, הרב יוסף שלמה כהנמן. כששמע שסבי האדמו״ר נמצא בארץ אצל דודי, והוא הגיע לבית האדמו״ר מסדיגורה ברחוב נחמני. הוא הכיר את סבי עוד בפולין שלפני השואה, בימים שהרב כהנמן היה חבר הפרלמנט הליטאי מטעם אגודת ישראל, והיה ביניהם שיתוף פעולה. היתה להם צורת חשיבה דומה, השקפת עולם קרובה. הרב מפוניבז׳ פגש את שני הצדיקים האלו, והם שמחו להעלות בפניו את השאלה שבה דנו לפני שנכנס. עדיין אני זוכר בבירור כיצד ישב שם הרב מפוניבז׳, לימינו הסבא האדמו״ר מקופיטשניץ ולימינו של הסבא האדמו״ר מסדיגורה. אני עמדתי מאחוריהם, עוקב אחרי הדיון על עתידי. אחרי ששניהם הציגו את הבעיה, הרב מפוניבז׳ שתק. ראו שהוא נכנס למחשבות. כשהיה חושב, הוא היה משחק בזקנו, כאילו סורקו. לפתע הכריז: אם אין ישיבה מתאימה ליצחק מאיר, אז אני אקים ישיבה! אנחנו נפתח ישיבת פוניבז׳ לצעירים.
צריך להבין שכשהגיע הרב מפוניבז׳ לארץ חשבו כולם שהוא השתגע מאובדן משפחתו בשואה ולכן דיבר על חלומות לא מציאותיים, אבל עם השנים ראו איך החלומות הכי מופרכים שלו מתגשמים. ישיבת פוניבז׳ כבר קמה וגדלה באותם ימים, והם האמינו שברגע שהוא אמר, אכן כך יהיה ותקום גם ישיבה קטנה. הביקור הזה היה בחודש תמוז תשט״ו, וחודשיים אחר כך, באלול, כבר נפתחה הישיבה. הרב מפוניבז׳ החליט שלמען מטרה זו הוא רוצה דווקא את הרב אהרון יהודה ליב שטיינמן, שלימד עד אז בישיבה בכפר סבא, ואת הרב מיכל יהודה לפקוביץ מפ״ת, והוא גייס אותם לתפקיד זה. שני גדולים אלו היו הר״מים הראשונים בישיבה. הוא הכניס לשם את התלמידים של מוסד בתי אבות שהקים לילדים ניצולי שואה, שלמדו עד אז ב״תפארת ציון״, וכך נפתחה הישיבה.
הרב מפוניבז׳ היה אישיות יוצאת דופן במורכבותה. היה לו חן שסחף אחריו כל אדם, חמימות עצומה, מקום רחב בלב לכולם. והוא ידע לפעול עם היכולות האלו, להוציא לפועל כל חלום. הוא נזקק לדקות בודדות בלבד כדי לסדר בראשו את הדברים כדי לתת שיעור בכל סוגיא שהיא,ומיד התחיל בשיעור. אמר על עצמו שהיה יכול להיות גאון בתורה, אבל הקריב הכל למען הכלל ולמען התורה. ברוב השנה שהה בחו״ל כדי לגייס כספים, כך שלא היה לנו הרבה קשר ממשי אתו.
תל אביב של ילדותי היתה מלאה תורה וחסידות. גם היום אני זוכר היטב כל בית במרכז תל-אביב ומי התגורר בו. לא רק תלמידי החכמים אלא גם הבעלי-בתים׳.
׳עוד עזב בתופים ובמחולות׳
להבנת הרקע לגבי אדמו״רי רוז׳ין: בשנת תרצ״ז עלה לארץ האדמו״ר הזקן רבי ישראל מהוסיאטין להתגורר בתל-אביב. כשנפרד מחסידיו בתחנת הרכבת בווינה, קרא להם לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ״אפילו בנעלי בית״. אמר האדמו״ר מקופיטשניץ שליט״א ששמע מסבו האדמו״ר (שעזב את אירופה בשנת תרצ״ח לארה״ב) על הרבי מהוסיאטין: ״הוא עוד נסע לארץ ישראל בתופים ובמחולות״. הוא אכן ערך סעודת פרידה, ואפילו ניגון מיוחד חובר לאירוע הזה. הוא גם עשה סעודת פרידה לפריצים הגויים, בבחינת קרבן השעיר לעזאזל.
את כל זה הוא סיפר בהשוואה אליו, האדמו״ר רבי אברהם יהושע השיל, שעזב אחרי שכבר נכנסו הנאצים לאוסטריה. ובוודאי בהשוואה לאדמו״ר מסדיגורה, שהכריחוהו הנאצים לטאטא את רחובות ווינה בהשפלה גדולה, וביקש מהקב״ה שיזכה להינצל ולטאטא רחובות בארץ ישראל. ואכן משום כך נהג בבואו לארץ להשכים קום ולטאטא את רחוב נחמני, רחוב מגוריו בתל-אביב.
כשבתל-אביב חגגו ב…תפילת הודיה
סיפר לי חנניה וינברגר, קרובו של הרב ראובן מרגליות ומו״ל ספריו: ׳אני זוכר מצעירותי בשנים הראשונות של המדינה, כשביום העצמאות התקיים האירוע החגיגי המרכזי בתל-אביב, במעמד ראש העיר. הארוע החגיגי היה תפילת הודיה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי באחת עשרה בבוקר. הרב הראשי אונטרמן דרש, החזן בנימין אונגר עבר לפני התיבה, ואחר כך הוציאו ספר תורה (אולי היה זה בשני או בחמישי? מ.ד.). בהוצאת הספר עמדו על הבמה וכובדו דודי הרב ראובן מרגליות, האדמו״ר ה״אביר יעקב״ מסדיגורה והרב ד״ר מרדכי נורוק (שר הדואר)׳. ■
meirdorfman@gmail.com
