המשפט החזק שתפס אותי השבוע בסיפורים על ר׳ חיים קנייבסקי, היה תשובתו למי שהציע לסדר לו כמה ימי מנוחה רחוקים מביתו ומהמפריעים הרבים: ״מי שלא צריך להגיע לכאן לא מגיע. איך אנעל דלתות ביתי?״. דהיינו – אף אחד לא טורח סתם להגיע, אנשים מגיעים כי חושבים שאוכל להקל על מצוקותיהם, אז האם אני יכול לסגור את הדלת בפני ליבם?
כמה שזה נשמע ״ר׳ אריה לויני״! הסופר שמחה רז סיפר שפעם הצליחו להשפיע על ר׳ אריה לוין, (הסבא של הרבנית קנייבסקי), שיצא לנופש ומרגוע ברמת גן, אבל הוא החזיק שם מעמד רק כמה שעות עד שברח הביתה. הוא חשב כל הזמן על אכזבת האנשים שבאים לביתו ומוצאים אותו נעול.
וכמה שזה נשמע ״חזון-אישניקי״! וכמה שזה נשמע כמו הרב קוק, שהיה תולש את מודעת זמני קבלת הקהל שתלה משמשו, והרב מרדכי אליהו, והרב עובדיה, והרב הרצוג והרבי מלובביץ׳ וכו׳ וכו׳. כמה שזה אופייני לתלמידי חכמים בכלל, מכל הסוגים, העדות, המגזרים, אשרי העם שככה לו!
כשהייתי נער כבן 14-15, הלכתי לשאול משהו את חמיו, הרב אלישיב. לא הכרתי את הסדרים, באתי לביתו-בקתתו, היתה שם רשימה תלויה על הדלת. הבנתי שייקחו שעות עד שאולי אוכל להיכנס. חשבתי שאין סיכוי, שאוותר. אשתו הרבנית, בת ר׳ אריה לוין, העריכה את הזמן, יעצה לי לכתוב את שמי ברשימה, ללכת לענייני, ושלא אדאג כי אם ארצה – בוודאי אכנס, ושזה בסדר לכתוב את השם גם אם לא אשוב. כמובן ששבתי.
משהו על רגישות וצניעות:
בבית הצנוע ברחוב רשב״ם, בן שתי הקומות, גרו שניים מגדולי ישראל. בדירה למטה גר ר׳ גדליה נאדל, תלמידו של החזו״א, ובדירה למעלה גר ר׳ חיים קנייבסקי בדלות ובאושר. ר׳ גדליה נמנע מלהתפרנס מתורה, ועסק בייצור יין, בקבלנות ועוד. מספרים שהגיע פעם מישהו עם שאלה בכשרות עוף בפני ר׳ חיים, והכשיר. הקשה לו שכנו ר׳ גדליה: הרי הש״ך התיר רק בהפסד מרובה. השיב לו ר׳ חיים: אכן נכון, הש״ך התיר בהפסד מרובה!
מאחורי כל הצער השבוע, האירה אלומת אור גדולה. רוב הציבור בישראל, ה״מכיר״ את הרבנים דרך פרשיות בתקשורת, זכה להיחשף, בהצצה קלה ונדירה, גם אל המציאות, לעובדות כפי שהן.
