לא שוברים את הכלים

מכירים את המצב הזה: התאכזבנו ממשהו מסוים, כעסנו על דבר 'קטן', התבאסנו מחבר, בן זוג, ילד או חבר לעבודה ואז הכל כבר לא שווה כלום, אין טעם לחיים, הכל דפוק ואין עוד סיבה אמיתית לחיות. באותו רגע הכל נשכח, מאבדים את שיקול הדעת. זה הרגע שצריך לעצור ולחשוב, לקחת אוויר, עפרון ונייר ולכתוב עשרה דברים טובים שעליהם אנו אומרים תודה לא-לוקים, שיש לבן זוגי, שיש לי, שיש לחברי וכו' ובטור השני לכתוב את מה שקרה לנו… התוצאה מאוד ברורה! מה יותר מציק לאדם? קוץ באצבע או מחלת לב? נכון… 'קוץ', הקוץ שמפר לנו את האיזון, שמעצבן, שמטריד ומטריף. שתופס את הראש, שלא מאפשר לנו לתפקד, לעומת מחלת הלב שהרבה פעמים אדם יעדיף אף להתעלם ממנה…
מכאן לסיפור: באמצע שיחת טלפון בזמן נהיגה מתלונן חברי על צרותיו, קשייו וכו' ופתאום כל התנועה נעצרת, תאונת דרכים קשה, אמבולנסים, כבאיות, ומסוק מתכונן לנחיתה. משתף את חברי במה שאני רואה… פצועים, אלונקות וה' ישמור… מנסים להמשיך בשיחה אך קשייו של חברי מתגמדים עד כדי שנראה שממש מיותר לדון בהם אחרי המראות שראיתי…
כך מרגישים כשקוראים בפרשת השבוע את תלונת בני ישראל על המים: חבל שיצאנו ממצרים, כולנו מתים ועוד… רק רגע, החשבתם שאין למשה ואהרון אחריות? וכי הם דאגו לעצמם ל'שישיות מים'? קצת צמאים ומאבדים את כל החזון הגדול? את כל השאיפות הגדולות? את כל האמונה הגדולה שהיתה במדבר? זאת בדיוק התביעה והדרישה מאתנו, לא לאבד את הראש בשעת קושי וצרה, לא לנפח בדמיונות את המצב למצבים אבסורדיים ולא ריאליים. התביעה היא גם ממשה ואהרון, א-לוקים ציווה לדבר אל הסלע והם מכים. לא בהכאה ירגע העם הזה כי אם בעידוד ובדבור ראוי ומתאים. כאשר יש קושי בחיינו, כאשר אנו חשים תחושת כשלון מסוימת, פרטית, משפחתית או לאומית, לא שוברים את הכלים, לא מכים ולא מאבדים פרופורציות, אלא מדברים ומדברים ובסוף מישהו מהצד השני שומע, וזה בהחלט יכול להיות גם היושב במרומים ששומע את תפילתנו… ■