מי אמר שאהיה פה גם מחר

מאז האסון הזה אני מסתכל אחרת על הרכבת הקלה. פעם היא הייתה בעיניי סמל לחדשנות הירושלמית, ועכשיו היא נדמית לי כבבואה של מלאך המוות. ואני חושב כמה לא הגיוני שחיים כאלה יכולים להיגדע ככה סתם בצורה כזו.
מאז האסון הזה אני מסתכל על המכוניות ששועטות בכבישים ומגיעות מולי, ודמותן של ציפי רימל ובתה נעם צפות ועולות לנגד עיניי. ואני חושב כמה לא הגיוני שחיים כאלה יכולים להיגדע ככה סתם בצורה כזו.

בבת אחת נזרקתי לתפילת 'ונתנה תוקף': "מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת, מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בְּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה, מִי יִשָׁקֵט וּמִי יִטָרֵף, מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי, מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ".
ואז הבנתי ששום דבר כאן, בעולם הזה, בחיים האלה, כבר לא בטוח.
היום אני רואה את הילדים שלי, מחבק אותם, מריח להם את התלתלים נותן להם נשיקת לילה טוב, ופתאום אני מבין שאף אחד לא מבטיח לי שאראה אותם גם מחר.
היום אני רואה את אשתי, מסתכל לה בעיניים, מפריח חלומות, מדמיין עתיד משותף, ופתאום אני מבין שאף אחד לא מבטיח לי שאחלום איתה גם מחר.
היום אני בטוח שאני הולך לשתות את העולם בקשית, כולי טובע בתוכניות ותכנונים, ופתאום אני מבין שאף אחד לא מבטיח לי שאהיה כאן גם מחר.
ואז אני נזכר בכל רגעי החיים האלה שנזלו לי מבין האצבעות, שהתאדו להם לאוויר החם של הכעס שלי.
כל הרגעים הקטנים האלה שהשחתי והרסתי והלכו לי על שטויות כי תמיד הייתי בטוח שאחיה לנצח ותהיה לי עוד הזדמנות, ועכשיו יותר מתמיד אני מסתכל על התמונות של תמר ז"ל ושל ציפי ז"ל ובתה נעם ז"ל, ופתאום אני מבין ומרגיש שאף אחד לא מבטיח לי שאהיה כאן גם מחר.