פרשת מטות תשפ"ב

עם ישראל בהנהגת משה רבנו מגיע כמעט לקו הגמר ומיד עומדים להיכנס לארץ ישראל. המחשבות של השבטים לגבי אופי הנחלה שהם יקבלו מתחילה להדאיגם. בני השבטים ראובן גד וחצי שבט מנשה שהיו עשירים במיוחד בצאן ובבקר, מבקשים ממשה לנחלה את עבר הירדן המתאים למרעה צאן. בקשה לכאורה תמימה, אך מתגובת משה נראה שהייתה כאן חציית גבול חמורה מצידם. משה כועס עליהם ומשווה את חטאם לחטא מרגלי המדבר שהוציאו דיבה על הארץ, ומכנה אותם בכינוי קשה: ״תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים״. קשה להבין במה חטאו? ורק אחרי שהם מבטיחים ליטול חלק במאבק על הארץ משה מאפשר להם את הנחלה בעבר הירדן.
נראה להסביר שארץ ישראל אינה ענין אישי, פרטי או כלכלי. ארץ ישראל היא ארמון המלך ובארמון המלך אין מקום לדברים פרטיים, לנגיעות אישיות, לשיקולים נדל"ניים. חטא המרגלים היה שחששו שההתיישבות ועבודת האדמה בארץ ישראל תוריד אותם ממדרגתם הרוחנית לדאגה פרטית, אישית, הם לא ראו את הערך הכללי והעליון של ארץ ישראל, וזה היה גם חטאם הגדול של בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה. משה רבנו מזהה אצלם משהו אישי, פרטי, הם רוצים את החלק בארץ שיש בו מרעה לצאנם, לכן הוא מתקומם כנגדם – הייתכן שזה היחס שצריך לתת לארץ? האם ארץ ישראל היא אמצעי כלכלי לרעיית צאן? אך אחרי שהם מבטיחים למשה שהם יהיו החלוצים לפני המחנה, שהם ימסרו עצמם למען מלחמה על הארץ, מתגלה שבקשתם כללית ואינה באה ממקום פרטי, אלא ממקום כללי כיאה לארמונו של מלך.
ארץ ישראל היא ציבורית, מקום כללי, לא מדובר בארץ שהיא פתרון מגורים, לא רק ארץ של מקלט בטוח, אלא מקום מיוחד המכנס לתוכו את כל עם ישראל, ודרך המקום המיוחד הזה ממלא עם ישראל את ייעודו העליון.