1. שמעתי מהרב אברהם רמר: הרב צבי יהודה קוק נהג להניח תפילין בספריית הישיבה. יום אחד נכנסתי לשם וראיתי אותו עומד ובוכה באמרו: מה הפריע לארורים האלה שהגאון רבי מנחם זמבה הי״ד והסופר ר׳ הלל צייטלין הי״ד קיימים בעולם?
הוא דיבר כנראה מהתרשמות מסע ביקור שערך אצל גדולי התורה והחסידות באירופה, שבדיעבד התברר כמסע פרידה מעולם התורה היהודי ההוא שנכחד בשואה, ועמו גם מסורות רבות. הרב צב״י עסק רוב הזמן בתקומה, אבל עמוק בתוכו אצר גם את כאב החורבן. קראתי שר׳ שלמה זלמן אויערבך היה מבקר אותו בימי מחלתו בבית החולים הדסה במשך שעות רבות, ולתמיהת רב בית החולים, הרב יעקב רקובסקי, על אריכות הביקורים, הזמין אותו הגרש״ז להצטרף ולשמוע סיפורים ועדויות נדירות מפי הרצ״י. חוששני שכל זה ירד עמו אלי קבר משום שהתלמידים שהגיעו מישיבות בנ״ע בארץ היו רחוקים מאד מההוויה הזאת. הלוואי וטעות בידי ויימצא מי שכתבם.
יבלח״א הרב זלמן מלמד אמר לי שלדעתו בימי ספק לגבי תפילת “אב הרחמים״ אפשר להמנע מלאומרה, אחרי שב״ה יצאנו והתרחקנו מקללת הגלות הזאת. סיפרתי לו שמגיסו הרב רמר שמעתי שהרב צב״י נהג לומר “אב הרחמים״ אפילו בשבתות שלא תיקנו לאומרה, ולא כהכרעה הלכתית אלא בטענה אישית שאחרי השואה הוא אינו מסוגל לדלג על תפילה זו.
בהזדמנות אחרת שמעתי מהרב רמר שאמר בשם הרצ״י, שזה פירוש הפסוק במגילת איכה “מלכה ושריה בגוים אין תורה״, וחזר בנחישות על המילים “אין תורה״, שהגלות היא גם ביטול התורה, שראינו שהתורה לא מתקיימת בגלות, והיא מתבססת דווקא בארץ ישראל.
2. סיפר לי הרב שלמה יעקובוביץ (אח של הרב עמנואל יעקובוביץ, רבה של בריטניה): ילד תמים הייתי בכיתה א׳, בגרמניה, כשיום אחד נכנס לכיתה מנהל בית הספר, קרא בשמי, ולתדהמתי פנה אלי בצעקה: “ג׳ודן, ארויס!״ (יהודים, החוצה!), ופקד עלי לעזוב מיד את בית הספר וללכת הביתה. את ׳ליל הבדולח׳ אני זוכר היטב. זה היה האירוע ששכנע את הורי שכדאי לברוח מגרמניה, וכך ניצלנו.