פעם היתה לי קושיא על דברים שכתב הרב יוסף קאפח זצ״ל בפירושו לרמב״ם. ניגשתי לביתו. אשתו, הרבנית ברכה, אישיות גדולה של חסד, כידוע, הפנתה אותי לחדר הלימוד שלו מתחת לביתם. נכנסתי בהיסוס לחדר, שהיה למעשה ספריה מרשימה ביותר. ריח חריף של ספרים ישנים, שקט, אווירה של קדושה. בקצה החדר מצאתיו, מסב על ספסל וכריות, כשעל שולחן לפניו מונחים כתבים עתיקים, והוא יושב בדרך מיוחדת וכותב. התקיימה שיחה ארוכה על אותה סוגיא. משום מה, כשיצאתי הוא ביקש ממני בקשה מוזרה: במסיבות בר מצוה וכדומה מגישים לפעמים לחמניות קטנות מתוקות. רבים מברכים עליהם ׳בורא מיני מזונות׳, וזו טעות. אנא תגיד למי שאתה יכול שברכתם בוודאי המוציא, וחובת ברכת המזון עליהן. אז הנה קיימתי בקשתו.
בין ימי הראי״ה קוק כראש-ישיבה, לימי בנו הרצ״י, שימש בקודש הרב חרל״פ, ובימים אלו צמח שם בשקט הרב קאפח, וחיבר עולמות.
סיפר לי זקן תימני בעל יסורים, שלמד בילדותו עם הרב יוסף קאפח ב׳תלמוד תורה׳ בתימן. את חבר הילדות שלו הוא תיאר בפני כילד שמח, משחק וקופצני ככל הילדים, אלא שתלונה אחת נשמעה מדי פעם מפיו: ׳אבא של כל הילדים צעיר, ואבא שלי – זקן…׳ הסיבה לכך היתה שאביו נפטר כשהיה תינוק, ואמו נפטרה כשהיה בן חמש, ולכן גדל כיתום אצל הסבא שלו. בדיעבד, מימי נעורים ואילך היתה לו שמחה גדולה על כך שזכה לגדול אצל סבו, שהיה מגדולי חכמי תימן. אצלו למד דרכי העיון, חוכמות החיים, והוא זה שהכניס אותו גם לנבכי המחקר התורני, אהבת הספרים וכתבי היד.
שאלתי את הרב קאפח על אותו חבר ילדות, שכעת הוא גלמוד וחולה, והוא נאנח ואמר: ביתו נהרס, פרנסתו ובריאותו. דע לך שכל יסוריו באו לו מדבר אחד: התמכרות לטיפה המרה. ממצבו נבין חומרת אזהרות התורה וחז״ל מבריחה אל היין.
כמה פעמים הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב קאפח כדי להבין את הגמרא והרמב״ם בהלכות תפילה, ויתרה מכך למדתי: עד היכן מגיעה הענוה והצניעות של חכמי ישראל.