השנה שמתי לב לתופעה מעניינת. כידוע, מבין שלושת הרגלים, פסח הוא התובעני ביותר. שבועות של הכנה, נקיונות וקרצופים. לאחר מכן הכשרת המטבח והחלפת הכלים. ואחרי כל זאת להתנזר במשך שבוע מלחמניות, פיתות וקוראסונים וכל דבר שיש בו פירור חמץ.
סוכות גם הוא מאתגר, אם כי פחות: בנייה של דירת עראי ואכילה ולינה בה במשך שבעה ימים, וכמובן השגת סט מהודר של ארבעת המינים ונטילתם מידי יום.
שבועות הוא ללא ספק הקל ביותר. לא מצריך התארגנות רבה לפניו, אין בו מצוות מיוחדות ואפילו להיות ער כל הלילה ולנשנש עוגות גבינה זהו רק מנהג.
אלא שבאופן מפתיע אם תבדקו מי הוא החג הפופולארי אצל הציבור שחובש כיפה שקופה לראשו – פסח וליל הסדר מנצחים בגדול. לאחר מכן מגיע סוכות ורק באחרונה מדשדש לו חג מתן תורה.
מתברר שבניגוד לנטייה של כל מי שעוסק בקירוב רחוקים לחפש ביהדות את הצד הקליל והצבעוני כדי לשווק אותו החוצה, דווקא מה שדורש יותר ותובע מהאדם להקריב – גורם לו להתקרב ולהתמסר.
Ï‚„Ï ˙Ș ‡Á„
בהרצאותיי לבני נוער הצגתי לפניהם שאלה מעניינת: מי אוהב יותר – הורים את הילדים או ילדים את ההורים?
תמיד התשובה הייתה זהה: הורים אוהבים את הילדים יותר (כן, הם הודו בזה בלי למצמץ).
וזה מפתיע. כי אחרי כל מה שאנחנו משקיעים בילדים שלנו – האם לא היה ראוי שהם יכירו לנו מיליון תודות ויאהבו אותנו הרבה יותר?
אבל פה בדיוק טמונה התשובה. כי אם נשאל: 'מי משקיע יותר – הורים בילדים או ילדים בהורים?', התשובה שוב תהיה: ההורים. אין ספק שהם משקיעים בילדים הרבה יותר ומקריבים עבורם המון. הרי עוד לפני שהקטנצ'יק הגיח לעולם, אימו כבר חשה היטב את מכאובי ההיריון, הבחילות וההקאות, לאחר מכן הצירים, הקימה בלילה וכל ההשקעה העצומה הכרוכה בלגדל ילד אחד.
כמה ילדים משקיעים בהורים? ובכן, מעט מאד. ממילא, הם גם אוהבים אותם פחות.
ושוב מתברר כלל היסוד: ככל שאתה מקריב עבור משהו – כך אתה מתקרב אליו יותר ואוהב אותו יותר.
(ומכאן טיפ חשוב להורים: ככל שנרתום את הילדים לעזור בבית ולתת כתף להתנהלות השוטפת – הם יאהבו יותר את הבית ואת המשפחה. ולעומת זאת, ילדים שיגדלו כמו נסיכים שהכול עושים למענם, יאהבו בעיקר…את עצמם).
Ó‰ ‰˜˘¯ ˜Â¯·Â˙ Ú΢ÈÂ?
ובמעבר חד, נקפוץ לספר ויקרא. השלישי מבין החומשים והאחרון ברמת האטרקטיביות שלו. איך אהבנו את הסיפורים המרתקים של בראשית, אה? איך התפעלנו מהדרמות הגדולות של שמות? ופתאום עוברים לסט פרטני וטרחני של דיני הקורבנות ונזרקים לעולם שנראה לנו זר כל-כך. היי, מה קשור קורבנות עכשיו, אנחנו ב-2024, לא? ובכלל, איך לשחוט בהמה ולזרוק את דמה על המזבח מעצים את הרוחניות שבי ומקרב אותי לאלוקים?
כל אלו הן שאלות נוקבות ולא נתיימר לתת להם מענה מקיף בשורות ספורות. ובכל זאת, יסוד אחד שעומד ביסוד מעשה הקורבנות אנחנו חייבים לאמץ: ההקרבה. למה? כי אנחנו חיים בעולם שמחפש באובססיביות את ההפך ממנה. הוא מקפיד שהכול יהיה נוח וזמין ו'ידידותי למשתמש'. הטכנולוגיה והאוטומציה הקלו מאד את החיים, קיצרו מרחקים ולוחות זמנים והרגילו אותנו שהכול צריך לבוא מהר ובקלות. כל זה לא פוסח על העולם הרוחני וגם שם קיום מצוות נעשה קל וזול מאי פעם. לא צריך עוד לסכן את חייך כדי למול את בנך, ואין צורך לשבור את הקרח ולטבול במים הקפואים כדי לשמור על טהרת המשפחה. ניתן להשיג אתרוג מהודר גם בלי לשלם ארבע מאות רובל שחסכת במשך שנה שלמה, ולימוד תורה לא מצריך להיטלטל בעגלה בנסיעה מפרכת עד וולוז'ין אלא רק לפתוח את ערוץ היוטיוב של הרב החביב עליך או לרשום את שמו בספוטיפיי.
בעולם כזה הכול נגיש ונוח (וזה נהדר!), אבל מצד שני גם החיבור לדברים נעשה שטחי ורופף. בסופרמרקט של החיים אתה רק צריך להושיט יד ולקחת, אבל יש חשש גדול הדברים יהיו מונחים רק בעגלת הקניות שלנו ולא בתוך הלב שלנו.
ספר ויקרא מלמד אותנו את סוד החיבור: כמה שנתאמץ ונקריב יותר – כך נתקרב יותר.
כי מי שיטרח לעלות מטבריה לירושלים ולסחוב איתו כבשה במעלה הר הבית ויוציא עליה את הונו ואונו ויפסיד זמן וימי עבודה – יחשוב אלף פעמים לפני שירשה לעצמו לחיות בחוסר תשומת לב ולחטוא בשגגה.
מי שבעקבות הצלה ידאג להוקיר את ה' באמת ויביא פר כקורבן תודה ואיתו ארבעים לחמים כפי שמלמדת התורה, וילווה בעצמו את כל תהליך השחיטה, התנופה וההקרבה, משהו בנפש שלו יזוז בהכרח. מאותו יום ולתמיד הוא יידע להעריך הרבה יותר את מתנת החיים שקיבל ויחתור לנצל אותם טוב יותר.
ומילה לסיום, על מה שעובר עלינו בחודשים האחרונים. נכון, אין לנו כרגע מקדש. אבל קורבנות ראינו, ועוד איך ראינו, בתקופה האחרונה. והם היו יפים וגאים, טובים ומעוררי השראה. הם בחרו לצאת מאזור הנוחות שלהם ולמסור את הנפש למען עמם וארצם. והקורבן הטהור שלהם, מקרב אותנו אל הטוב שבהם ומקרב אותנו אל כל הערכים שלמענם בחרו להקריב את הכול. ■
הרב יוני לביא מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי
